لخّصلي

אחד המצבים המורכבים והמתסכלים ביותר שחוויתי הוא להתרשם שאני נמצא בתוך שיחה עמוקה ופתוחה עם אדם קרוב, רק כדי לגלות בדיוק באמצע שזה היה בעצם מונולוג חד-כדאי או יחס מסוג "אני-זה" של מרטין בובר. ניהלתי שיחה עם חבר טוב שניסה לכאורה להתייעץ איתי על צומת דרכים חשובה בחייו. שאלתי שאלות מכוונות וניסיתי להציע לו תמונת מצב רחבה ומלאת אמפתיה. אולם רגע לפני שנפרדנו, הבנתי פתאום את האמת הצורבת: הוא בכלל לא שמע אותי, ולא באמת חיפש דיאלוג או חיבור אמיתי. מעין "חפץ" או מראה שנועדה לאשר מראש את מה שהוא החליט עליו לבד. הוא לא ראה אותי כאדם עצמאי שווה-ערך שנמצא מולו בגובה העיניים, אלא השתמש בי כישות חיצונית שנועדה לספק לו חיזוקים ותו לא – בדיוק כמו שמעבירים ערוץ בטלוויזיה או לוחצים על כפתור במכונה. החוויה הזו השאירה בי תחושת ריקנות עמוקה, כי הבנתי שהמרחק בין דיבור פיזי לבין דיאלוג אנושי אמיתי הוא עצום,

לדעתי, אחד המצבים המורכבים והמתסכלים ביותר שחוויתי הוא להתרשם שאני נמצא בתוך שיחה עמוקה ופתוחה עם אדם קרוב, רק כדי לגלות בדיוק באמצע שזה היה בעצם מונולוג חד-כדאי או יחס מסוג "אני-זה" של מרטין בובר. לפני זמן מה, ניהלתי שיחה עם חבר טוב שניסה לכאורה להתייעץ איתי על צומת דרכים חשובה בחייו. ישבנו שעות ארוכות, הנהנתי בהסכמה, שאלתי שאלות מכוונות וניסיתי להציע לו תמונת מצב רחבה ומלאת אמפתיה. אולם רגע לפני שנפרדנו, הבנתי פתאום את האמת הצורבת: הוא בכלל לא שמע אותי, ולא באמת חיפש דיאלוג או חיבור אמיתי. מבחינתו, הייתי רק כלי, מעין "חפץ" או מראה שנועדה לאשר מראש את מה שהוא החליט עליו לבד. הוא לא ראה אותי כאדם עצמאי שווה-ערך שנמצא מולו בגובה העיניים, אלא השתמש בי כישות חיצונית שנועדה לספק לו חיזוקים ותו לא – בדיוק כמו שמעבירים ערוץ בטלוויזיה או לוחצים על כפתור במכונה. החוויה הזו השאירה בי תחושת ריקנות עמוקה, כי הבנתי שהמרחק בין דיבור פיזי לבין דיאלוג אנושי אמיתי הוא עצום, ושלעיתים קרובות אנשים מחפשים "הד" של קולם במקום מפגש אמיתי עם האחר