ערביות שאינן אקדמאיות ואינן משתמשות בעברית ביום-יום, היות שבכל מוקדי השירות ורשתות השיווק – סוג מקומות העבודה שהן מגיעות אליו על פי רוב
 נקודה בעייתית נוספת נוגעת ללימוד השפה העברית בחברה הערבית: העברית שמלמדים
 בבתי הספר הערביים אינה שפה מדוברת אלא שפה ספרותית שאינה מאפשרת לדבר ביום-יום, הבגרות בעברית אינה מספקת לידיעת השפה בפועל ולכניסה לעולם העבודה המודרני.  שם הלימודים מתנהלים בעברית. אין מדובר רק באי ידיעת עברית אלא גם בפער תרבותי שמתבטא בחוסר היכרות עם המנטליות
 הישראלית: 'שפת המעסיקים' במובנה הרחב כוללת בתוכה את התרבות והמנטליות היהודית
 ככל שאנשים בחברה הערבית נחשפים יותר לאוכלוסייה היהודית,  כך העברית שלהם משתפרת וכן
 בחברה היהודית – למשל לדבר בביטחון עצמי ובתחושת ערך עצמי,  היוזמה לדבר לא רק בתשובה
 לשאלה ו'האומץ לדבר' בכלל – כל אלה דורשים הבנה של התרבות היהודית הישראלית נוסף על
  לעתים הן חוששות לדבר;  כמו-כן היות שבעבורם העברית היא שפה זרה,  גם המִ בטא מהווה לעתים מכשול בדרכם של מחפשי עבודה ערביים: