לצערנו לגבי מדבר וגרוע מזה יעילה.  Iq 50 כאשר אתה פה אני יודע מה אני אומר לכם אני רוצה הביתה אני רוצה לסבר לכם את האוזן זה פיזור קשה שאני לא מאחלת לאף אימא לשמור. אבל לא התבלבלו לרגע על מה הוא נפל. ציפי זה בעצם פגיעה מוחית?שנוצרת בעקבות אי אספקת חמצן או פגעו בעיקר לאזור האחראי על התפקוד המוטורי.  הפגיעה יכולה להיות הן תקשורתי וקוגניטיבי. עכשיו אני רוצה לספר לכם. איזה מתנות עשיתי הביא איתו לחיי ועם מה אני מתמודד. בעיות מוטוריות בשתי הידיים זילה משתי העיניים היא יכולת זה זיהוי מרחבית,  אני יכולה להגיע לפה מיליון.  אני לא אזכור את הדרך,  גם את הדרך מהבית שלי לעבודה אני 28 שנה ועוד מוקדם.  אני זוכרת ממקום מסוים. אני לא יודעת מה זה,  אני יודעת שיגיע אותי אז אני יודעת שזה זה.  כדי שאני אצליח לראות שאתם יושבים עכשיו אני רואה את כל הגוף שלה.  אני לא אלך אתכם,  אני אצטרך להכין את הראש או להרים את הראש ואני גם עובדת על פי זיהוי של כהן של אנשים. ככה אני רק לא רוצה להגיד לכם כמה אני מתבלבלת עם אנשים.  למדתי לחיות עם זה.  בגלל כל המתנות האלה. יש תמילים? בחיי אבל לבוא תשמעו את זה. פיזיותרפיה שאיתה אני מנהלת יחסי אהבה שנאה גם כיום והמילה השנייה ניתוחים.  אני בעצם כדי להעמיד גיל 3 עד 7. אני עוברת שני ניתוחים לתיקון. אני נעזרתי במכשירים ואני רוצה לציין שכל ניתוח ניתוח שכזה דרש אחריו שיקום של שנה.  זה רק מחלקת השיקום והסיפור הזה. אני משולבת בגלל עשית שזה גם שמיועד לחבר'ה שמתמודדים עם סעיפים הצוות וב מסגרת זאת אני מקבלת גם ליווי ביישום פיזיותרפיה. הצוות כולו יודע באמת מה לעשות איתנו כדי להביא אותנו לנקודה א לבית נקודה א. הוא יודע הכי טוב מה נכון לנו. הוא עשה הכל כדי לקדם אותנו בצורה הכי טובה ולתת לנו את האמונה. בעצמנו וביכולתנו זאת אומרת ברור לכם שאני לומדת איך ללכת,  המרפאות בעיסוק לי טוב בשבילי. שאני השמאלית כי אני כל הזמן הייתי מחליפה בין האחרונות. והם עבדו כלל לחזק את עצמו,  ואין למעשה החליטו בשבילי שאני שמאלי. מבחינתי באמת המילה שמגדירה את הצוות. גם את הרופאים וגם את הצוות הפרא רפואי בכלל ואת הגננות. זה מלאכים כי באמת אין מילה אחרת לתאר את זה. עכשיו אני רוצה לעבור למערכת הדם למערכת הראשית. אמא שלי פורום לדעתי התחילה ללמוד פסיכולוגיה. ואם לדעתי אברהם והתחילה ללמוד שיטת פילדלפיה. שזו סחיטה שהמהות שלה אני מצטערת אם אני לא מתמקדת לכולם בעיניים. שאננות שלה זה טיפול בחברה שסובלים מפגיעות מוחיות. ועד גיל 6 היא העירה אותי כל שעתיים, וההשקעה שלכן עצמי שאני התחלתי ללכת בגיל 4 והיא באה ואמרה את זה לרופאים מול הגברת את מדמיינת אין מצב שהיא תלך. האמינו לי רק אחרי שהם ראו את הפלא מתרחש מול עינינו. אני למעשה קלטתי מאמא ומהצוות בבית חולים.  ובפעמים שהיה לי כוח. והרצון הייתי שואלת אותם אפשר עוד פעם פיזיותרפיה היום? אבל? אומרת ליאת. אודליה אבל עשינו לא לא אמרתי לה אני רוצה אני רוצה אני בעצם קלטתי. שהיציאה שלי בבית החולים זה הפיזיותרפיה,  רציתי להיות יותר בבית ולחיות חיים נורמטיביים כמו כולם. בגיל 6 החלום שלי יותר מפגשים. ולמעשה מתחילה לחוות חוויות ודברים בהתמודדות שלנו.  כמותי זה בעצם פעם ראשונה שזה התמודדות של כל החברה ביחד עם הנכות.  זה חתיכת מסע שלקח הרבה שנים. וגם היום יש לפעמים התמודדות של החברה.  אין מה לעשות זה חלק מיכאלי אפשר לברוח מזה.  הם היו לוקחים אותי לגינה. ממני טוב תשחק עם הילדים אנחנו פה עכשיו הסגן של השוטרת שהוא לא באמת מה לא להציב גבול או להכריח אותי לעשות דברים,  אבל אני יודע שאם הוא לא יקשיב לה,  שוטרת יקבל על החיים שלו אז זה היה הולך ככה שני אנשים,  אחד אחד נחושה ואחת יש יש. אבא שלי באמת ככה הם היו לא מוותרים לי על כלום אנחנו פה אל תדאגי. אבא שלי קרא לי אמא שלי עוברת פעמים. לי באמת היא היא הייתה מבחינתי לבניית מותג.  היא כל הזמן חשבה מה הצעד הבא,  איפה יכולה לקדם אותי? היא לא נחה לי שאלה.  אני חושבת שאם היא הייתה. איזה טיפול?באמת כמו שהיא משהיה הנוגעים מי שיצא נגה גבול אני רק מרוויח. עכשיו המשפחה של אבא שלי,  היינו היו לאבא שלי עברה אודליה יותר מדי פתוחה עד 100,  עם מודרני היה אומר להם אל תתקרבו,  יודעת מה היא רוצה וישבו בשקט.  לא לשלבם להתקרב אליהם דרך להרים אותי הכי לא לצחוק עליה היא מסתדרת לבד,  לא יכולה לבוא אליה כמעט מתקרבת.  עוד לא יודעת כמה ידיים שהיו שם.  כל הדברים שאני כמעט היו אוי ואבוי לך אם אתם מתקרבים. ואני מרגישה כמו גולם במעגל. אני זוכרת את הכעס שלי עליה,  אני זוכרת את הכאבים. אני זוכרת קצת גם את תחושת ההשפלה שמסתכלים עליך כמו קוף. אבל אני גם זוכרת את תחושת הניצחון שעשיתי את זה. עם סיום הגן באסף הרופא. אנחנו ניצבים בפני דילמה האם להמשיך בה מוכר,  הידוע להמשיך בבית ספר שמיועד לילדים,  סעיפים והשפה רופא שזה בעצם מלכודת דבש.  לכיתה קטנה בתוך בית ספר רגיל. טחינה לימון בכיתה קטנה שיש בה 8 בנים ואני הבת היחידה. החליט לא מקובל עליי בשום אופן. ואכן בעצם אין את הגיטרה. אני משולבת בכיתה רגילה לחלוטין.  ההתמודדות החברתית והקבלה שלי, עדות שמאפיינת הרבה מאוד אנשים. בעצם מכיסא הגלעד אני עוברת לבית ספר,  הייתי יותר קרוב לבית. ובתקופה הזאת מתחילים למסיבות כיתה הלוואי צעירות. והיצור הזה שמסתכל על עצמו במראה. הוא לא אוהב את מה שהוא רואה.  תזכרו זילה בעיניי תנועות לא רוצה להיות בידיים רגליים,  שאת הולכת עם רופאות.  ככה בן אדם לא יציב. למרות שהיא שתפרטי מאוד בעקבות הניתוחים והסתה שנתתי ברק והפיזיותרפיה.  אבל היצור הזה מסתכל על כבוד המערכת ובכלל לא אומר מה זה הייצור הזה. תמונה בין זכות קיום שיש לו לבין חבל שהוא פה בכלל. והיא 
 והילדים היו. הילדים של הכיתה קיבלו אותי,  אני עשיתי את ההכנה.  אם אני הייתי עומד תמיד עומדת בסוף,  למרות שלא הייתי תופסת העירוני יריחו גם מאוד קיבלו והייתי חלק.  ובחוץ,  ועם זה ההורים של הילדים. אני זוכרת סיטואציה שהלכתי ברחוב.  היא מפגרת.  מסכן.  לא יודע מה נפל עליו אמרתי לה תקשיבי,  יש לי חברים,  יש לי משפחה ואני לא מפגרת. מסכן. אני זוכרת שתי סיטואציות שאלת תם. הייתי בבית חולים אסף הרופא. ארשת פנים שלה אחרי הביקור של הרופא הייתה מאוד עצובה. אני הייתי מאוד מחוברת אליה. כנראה ההתקדמות שאישה מהרופא לא מצא חן בעיני.  אומר לה גברת,  אני לא מבין איך את מוציאה ילדה כזו מהבית. אני רוצה להגיד לכם שאני לא זוכרת כלום מאותה סיטואציה חוץ מיד אחת של שפע ונתנה לה חתיכת אהבה. כשאמרתי במרחק השנים אמרתי אני לא זוכרת כלום מזה,  אני לא צריכה גדול אם הוא היה לוחם שלמה במרחק השנים אמרתי איזה מזל שהוא לא יחזיר,  כי אחרת אני לא יודעת איך זה. הייתה עוד סיטואציה של אוטובוס עם, ואני פחדתי לעלות לאוטובוסים. והמבטים באוטובוסים היו מוצלחים היו מסתכלים עליך. כמו הייצור שאין לה זכות קיום. אנחנו עולים פה,  אני מחכה לחוות את החיים. ואני אכן עולה לאוטובוס. ואישה אחת שישבה במקום של רווחי בסיטואציה הזאת. ואז יש מבוגר. אני זוכרת אפילו מה הוא לבן ואני זוכר את האיפור הקול של העצה הזאת העיניים אומר לה תגידי לי אני לא מבין באיזה בית גדלת את נותנת לילדה הזאת לשבת ואני בן אדם מבוגר תתבישי אך תתבישי לך ואז זה בכל האוטובוס תתבייש. אתה לא רואה? הנה ח הנה ח.  בלאגן. הייתה עוד סיטואציה שאתה הולך למסעדה. ומתעלמים נרחב כמו איזה ייצור שקוף. מה היא רוצה לאכול?היא רוצה לאכול ככה וככה. ואז היא הביאה לי את הכיסא ואני אומרת תקשיבי,  תקופה הייתה בהלם.  הייצור הזה גם לדבר וגם ישתנה. אני הייתי תולעת ספרים בילדותי. משום מקום באמריקה. את שומעת תלקקי לי את הדם ברגל,  את שומעת? זאת אומרת לאופי פה אופי מפה. התמודדות של אלרם. ברגע שיוצא שעוברים משברים במשפחה,  כל מיני המשפחה נחשפים ומתמודד.  עם זאת אלרן הומצא ממני וחמש שנים. ואני באותה קבוצה תזכרו 3 התקפה עשיתי תכופים ואת גדלתי למעשה בבית החולים והספר רופא הוא באותה תקופה גדל אצל סבתא שלי. אמא שלי לא כל כך הייתה נוכחת בחיים שלו. ביג טיים. הוא זכה לאמא בסביבות גיל ההתבגרות. והיא פיצתה על כל מה שהוא מפסיד,  אבל אני הולכים להפוך את כמו חברים מעשנים סיגריות.  היה כל כך כיף.  איפה כך כיף לראות את היד,  את הביחד שלהם ואת הקשר שלהם. מן הסתם,  ההתמודדות לא פסחו גם עליו.  והנה אחותך הצולעת. הוא ייבא א.  אני הייתי בכיתה ה הייתי עולה למעלה ואומרת לו יא מטומטם הוא רוצה לעצבן,  התחלתי את עצבנתי טלק, באמת אנחנו. אחד בשביל השני בכל מצב. וההורים שלנו באמת לימדו אותנו בזכות הקשר בינינו ככה.  ואני כל הזמן אמרתי הלוואי שיהיה לילדים שאין לנו חשק. אני תמיד שם בשבילי, וההצעה לטפל בהם. זה וממש ממש גם היום. של רמי ומורן סוג של אבא. טיפול פסיכולוגי. כי הבינה בחוכמתה הרבה שאם הזהות שהיא תמשיך להיות קורבן. אז לא משנה שום ניתוח שאני אעשה. ואני אומר,  אני מסתדרת בלעדייך,  ואני לא צריכה אותך ולא תפסיקו לשגע אותי, ואז יש להתייעץ בינה.  אותי אומרת לי יש שמש וירח בחוץ מגיע לך לחיות. יצאתי את אהבתי את הדלת הייתי בהלם מעצמי אשת אהבתי את הדלת הכי מושמע. בגיל 14 זה גיל ההתבגרות בעיצומו ואני לא כל כך רציתי לצאת עם הילדים למרות שהייתי הולכת לפעמים והייתי רוקדת. היא החליטה. שלא מעניין אותה שכולם בחוץ הייתה נותנת לי 11 וחצי שקט בזמנו אחד חצי שקל בשנות השמונים.  העניין שאת לא גם בלילה וגם פיצה בעצם אומרת לי שלום יום שישי היום כולם בחוץ,  את לא רוצה לראות אותך פה לפני 11 בלילה את לא חוזרת. ואני הייתי מנסה להתנגד,  אז מה?הייתי דופקת על הדלת כדי להיכנס. ג.כך כשבחדר ואין לשכוח. תכניסי אותי הביתה,  הייתה מתקרבת הדלק צועקת בעברית בקול רם אתה אוהב אותה?אם אתה אוהב אותה אל תרחם עליה. ואני זוכרת. התחלתי לצאת עם הילדים. יום אחד מחליט היא שכן בעת. אמרתי להם,  אז באתי.  להתאפר בסדר גבות. אבא שלי בגדים בדים מאיטליה. הטיולים השנתיים. איך אני אמרתי לעצמי זה גם שמתי לעצמי.  אמרתי לעצמי איך הטיולים השנתיים לא עזרה לי. עכשיו אני אמרתי לאימא חייבים ללכת.  מה אני יודע? נחל התנור לא קל להוציא נו ואם עשינו עשינו לך שעשינו לא עשינו באמת לא לוותר גם לחיות ולהיות כמו כולם. ואז אני חזרתי למרות לפסיכולוגית. כי הבנתי שאני באמת צריכה לצאת מהבית. זהות הקורבנות ולהמשיך לחיות חיים נורמטיביים עד כמה שאפשר.  אמנם לא עשיתי לך חיים קלים על כל דבר שהיא הייתה הייתי אומרת היא היתה אומרת כי הייתי אומרת לי את לא מבינה כלום,  תזכרו יש לסיטי מבינה טוב מאוד. לפני יסודי. אני באתי משם לצלם. כמובן, כן,  אני אלמנה הייתה הכוח שלי כמו שאני יושבת ללמוד למבחן. קיבלתי משהו. שירים טובים.  תסמוך עליי,  תאמיני לי שאני לא מוצאת לי שלום.  תסמוך עליי. ואז בסוף י"ב שקיבלתי תעודת הצטיינות. אני לחגים. ואם ההוצאה?נורא גדולה בת 19 עם גבס כזה פיזיותרפיה. שרציתי להתגייס לצבא הם לא רצו.  לא צריך. שולחת הדין לעבוד במשרד, עובדים את שכר המינימום,  חלקן נוציא מהם איתנו במיטה כלי. אני חושבת שאם אנחנו היינו מבינים מה זה אומר,  אני מבין אם כך עלינו להמתין אורכת שנה.  אני רוצה ללמוד. איך את יודעת שאת יכולה? אני אומרת לה תסמכי עלי, ואז לא להצביע.  מורה,  מורה של ציפי ואני מתחילה להתנדנד עם חברה של סיטי בבית ספרה. מיותר לציין שזה אהבה ממבט ראשון החבר'ה אוהבים אותי. רוצה להיות תנועה,  אבל איזה נורא. החלום הבנתי שעבודה סוציאלית זה הדבר הכי נכון לי. ואז אני עשיתי את זה קומנטרי. אבל בגלל העלויות המידה שלי. תל אביב. אמרתי לה תגידי, מורה למתמטיקה. ואז הלכנו הילדים.  מהי האוניברסיטה בר אילן?מעבר לקושי, תקשיבי את. יש לי 60 מקומות ורק מקום 300 50. כל מה שאני צריך לנהל. זה שאת תחזרי השנה השנייה כחלק מאותה לשתיים תעשי פסיכומטרי.  אני כותבת כבר. באיזה שלח אותי ללמוד בעצמך באריאל. שזו הייתה חוויה הפארק השנה בעצם שיצאתי מחוץ לבית ילדה בת 20. וזו הייתה חוויה מאוד גדולה.  אני לא אומרת. אתם ומסיימת במהלך השנה השנייה שלי לימודי העבודה הסוציאלית. שני ההורים שלי חולים בסרטן במקביל. הכימותרפיה והקרנות ביחד. הם היו באים. השני על כסאות גלגלים או בלי עם אינפוזיה,  הם היו רצים ומחקרים אחרים של השני. הוא שכב בקומה רביעית במקום החמישי. אתה רואה את הצד היפה של מחלקת ההר?אתה רואה את זה, אני זוכרת שנכנסתי למכונית. נתח קטן. ת. איך להגיד כזה זוגית הכרית. להגיד למה דווקא אני?אני לא שמעתי. לאבא שלי היה רופא דתי. בתקופה ששניהם היו חולים בדיכאון בסרטן,  אבא שלי חלק קיבל פתרון קצת. מתקשים לגעת. מושכת את השמיכה שהייתה עם אחרים. היא חזרה לסגן. ניסיתי את המנהל. אני מאמינה בכלל אני רוצה שתעזור. במהלך השנה, אמא שלי נפטרה. ואני רוצה להגיד לכם שאני הייתי מרוסקת. בניתי לעצמי מגדלים של היגיון. אמרתי לאנשים האלה 14 שנים. עברו כל כך הרבה בחיים. כל הזמן הייתי שואלת אותה,  לא. בשוק של החיים שלי. במהלך השנה השנייה שלנו. אחרי זה אתה מתחיל לחפש עבודה. אני חייבת לעבוד עם לחי. אני מגיע לעבודה במפעל מוגן.  לא,  אני אומר לה כי יש לי ילד עם צרכים מיוחדים,  את לא תצליחי לעשות את ההפרדה.  אני לא מבין למה באת לפה.  יש לי ילד עם צרכים מיוחדים,  את לא תצליחי לעשות את ההפרדה. ואני מנסה להגיד לו תקשיב אחי צודק אבל אני מוכנה ללמוד תוך כדי תנועה ויש לי את המסר הנוסף שאין לי מישהו אחר.  יכולה להבין. יכול להיות שאני גם מזדהה,  תן לי צ'אנס,  תן לי צ'אנס אומר לו לא, עם כאב ראש,  פשוט נשענתי על הקיר כמה דקות כדי זה. אחרי זה אני לא לא חושב בכלל. ואחרי 8 חודשים וכמובן הפסקתי לשלוח קורות חיים והפסקתי כלום. אחרי 8 חודשים אני מגיע. שהם פשוט נס. הם פשוט רואים את הבן אדם מעבר לקושי. ואני עובדת עם נוער במצוקה. זה בעצם להראות לחבר'ה קשה לשמוע שלי ילד התקדמו לא?בבית ספר כזה שנשמע שלי לא יקדם אתכם בשום. להתכרבל זה לא ייתן לכם שום מטרה לעזור לכם. פתאום זזים. עוד אין לי אפשר שאלה?עם השנים את החוק הזה ושואלים את השאלות מבלי בפגישה ראשונה שניה. אז כוס תה ללא אם את מרגישה שונה.  מתביישים בך. הראש מחובר אל הראש,  יושב על הצבא והוא מחובר על הכתפיים. הייתה סיטואציה של איזה אימא שאמרה,  אני יודע לי תקשיבי,  את יותר מדי רכה עם הילדה. את יותר מדי רכה עם ילדה,  תסמכי עלי,  אני יודעת מה אני עושה. ובסוף השנה היא כתבה כתבה מכתב כזה יפה על זה שלא ויתרתי לה.  זה לא ויתרתי לילדה ונתתי לה כלים והייתי זמינה 24 7. ולא צריך יותר מזה אני זוכרת. הילדים היו מתחת לסנטר. וזה ידע כל הזמן אומרת לי מה,  לא נמאס לך לבוא לפה? הרבה פעמים עניין אחד חיפה. רזה. ניכר רוצה להראות לילדים ולכל שזה שלהיכנס ולא הדרך. ובאמת יד קמה מהמיטה לא רק בעזרת בעזרת טיפול משפחתי בעזרת פסיכיאטר מקרה. בעקבות זה שהפכתי לאבא שלא העלת יותר מהרוב,  מסרתי לו שיש 15 הוא נעלם. רקע,  זאת אומרת ליאת מעצבנת אותי את לא מקשיבה למה שאני אומרת לך הילדה בסיכון היא מקיימת יחסי מין.  השופטת, זה לא יעזור,  צריך להתחלק את אמון במישהו,  במקרה הזה פחות הצלחתי.  היא צריכה לתת אמון במישהו עד שהיא לא תיתן אמון ואין מישהו זה לא יעבוד. לא מבינים.  רגע, כן. זה כאילו באמת אני אוהבת את העבודה. בקושי. אז העבודה יש. ומה עם זוגיות?כי אני חיפשתי גם מישהו אחד כזה,  שמציב לעצמו מטרות ומשימות עם אחד כזה שלא ניתקע הבין בעצמו.  ומה הכי חשוב חיפשתי. עכשיו התחלתי חתיך חתיך לא חבר'ה אני חיפשתי נהג אין לי שדה ראיה. חי חיים באמת הוא. מה אתם אומרות? להצליח למכור לו משהו?לא היינו באמת הוא, הוא נוהג,  הוא מציג את עצמו. ומוצאים לעצמם מטרות ומשימות עמדו מתנדב עם אנשים בביטוח לאומי,  עוזר להם מכסף וישב בבאטל בכנסת עד שהוא התייאש מהם.  באמת איש עם נתינה ענקית. איזה ואני לפני שאמא שלי איך אמא שלי נפטרה אני התחלתי לשמור שבת. וחיים הקשר בינה לבין דת הוא מקרי בהחלט. אומר לי אודליה,  אני אומר לכם,  אתרי על השבת הוא חוזרת ושלוש דק. רק בישראל תוותר על השבת,  אומרת לעצמי לשבת. ואכן באמת אחרי שנה ושמונה חודשים התחתנו,  אמרתי לו פחד להתחייב.  אמרתי לו, התקשר אליי, אמרתי לה את הטבעת.  אתם צעירים, וזוגיות יש עבודה,  יש חיים טובים יש וזהו.  כל מה שרצינו ילדים חבר'ה מה אתם אומרים זה הלך קל. המופע טוב. בסופו של דבר, באמת. שניהם ילדים בוכים מהממים מיוחדים מנהיגים. ועל זה יעיד כל מי שפגש פוגש בהם. עכשיו אני רוצה רגע לדבר עליו. אחוז אחד הנכדים שלו. הוא עשה למרחצאות על אמא שלי, האדם. הרכה יותר. ובשבת בבוקר היום מכין לנו ארוחת בוקר שלו.  הייתי צועקת לאמא,  הילדים כבר לא ישנים. זה מבחינתי באמת.  לשניהם מגיע פרס על ההורים. עכשיו אני רוצה לספר לכם על ההתמודדות של הילדים. בלימה סתם גם להם לא היה פשוט.  תקשיב, והילדים הם התגייסו בנו,  אני הייתי הולכת איתם.  כל אחד בנפרד. אני יושבת בספסל את לא מצטערת כי פה. כן,  אבל זאת אמא שלי. זה שאני עוברת ואני לא הייתי צריכה כלום מעבר לזה. הם היו מאמנים אותי רגע,  הם החליטו של ללכת על הקווים זה המקפיא ללכת על התגובות שלך זה יעזור הם היו מאמינים הייתי עכשיו עשיתי פעמיים אבל אני התייאשו כי אמרתי להם זה לא יעזור לחבר'ה אני כבר היה אומר לי אמא אל תבואי לבקר. דרך אגב,  הוא צעק עליו עוד רק לי לכביש.  זה פעם ראשונה ואחרונה שלי הרימה עלי יד. היה יום אחד שאומר לי. ניתן על הסכם שלום ואני לא הסכמתי. עמדתי, לא יודעת. גבולות לילדים זה משהו מאוד חשוב.  זה לא פשוט,  אבל כל ילד צריך גבולות. יש מה לעשות שם. לא יכולה לתת להם את תבואי. אין כסף. אבל באמת הם היינו כך חמישי עם אתגרי יש פה אגד. ואז עדן ב-1 הכורים. תקשיבי, באופן משונה, איילת, דוברת אנחנו בית פתוח,  בית שכל אחד יכול להיות מה שהוא. אני רוצה לשתף אתכם לפני סיום במספר תובנות שאליהן הגעתי במהלך חיי. אנחנו.