הטקסט דן בריכוז מול ביזור בארגונים.  הוא מציג את הריכוז כגישה מסורתית, יעילה לתיאום ושליטה, אך מגבילה בגמישות ותגובה מהירה לשינויים סביבתיים מורכבים.  ביזור, לעומת זאת, מוצג כמתן סמכויות החלטה לדרגים נמוכים יותר בארגון, הן אנכית (האצלת סמכויות) והן אופקית (מעורבות מומחים). שלושה סוגי ביזור מובחנים: אנכי, אופקי ומקבילי/סלקטיבי.

המעבר לביזור מונע מגורמים כמו מורכבות סביבתית, התפתחות טכנולוגיות מידע, וקשיים של ארגונים ריכוזיים בעיבוד מידע, זמן תגובה, ופיצול בין כושר לסמכות.  הביזור מביא לאיכות החלטות גבוהה יותר, היותן מבוססות מידע מקומי עדכני.  אולם, יישומו מציב אתגרים: שינויים בתפקידי הנהלה בכירה ומנהלים זוטרים, חששות מאובדן שליטה, וחוסר אמון.  לכן, הכשרה, מערכות בקרה יעילות, ומידע נגיש הם קריטיים להצלחה.

הטקסט מסכם את הקשר ההדוק בין ביזור מבני לשינוי תרבותי, הדורש שינוי תפיסתי באחריות ובשימוש בסמכויות.  ביזור מוצג כמעבר ממדרג ביורוקרטי למודל מערכתי, המעודד יזמות, יצירתיות, ומחויבות להשגת מטרות.  הוא מדגיש את הצורך בתפיסת ניהול שרואה בארגון במלחמת קיום, המחייבת יעילות ואפקטיביות בכל דרג.  לכן, ביזור אינו רק שיפור טכני, אלא ביטוי לשינוי אידיאולוגי.