אף־על־פי שנערכו מחקרים על ארגונים וולונטריים הפועלים בתחומים שונים Gidron & Bargal,  על קבוצות לעזרה עצמית ,  על קבוצות אינטרס (ישי,  מחקרים מעטים מאוד עסקו בשאלת קיומה ואופייה של החברה האזרחית בישראל.  הגידול המרשים במספרם ובחשיבותם של ארגוני המגזר השלישי,  ופרסום נתונים על היקפו וצביונו של המגזר השלישי בישראל (גדרון וכץ,  הניעו את החוקרים שעסקו בשאלת החברה האזרחית בישראל מנקודת מבט אמפירית (ישי,  ונותנים פירוש מנוגד לנתונים בדבר הגידול בפעילותם של ארגוני המגזר השלישי בישראל בשני העשורים האחרונים.  הבנת התהליך ההיסטורי שעברה החברה הישראלית חשובה ביותר לדיון בהתארגנויות העצמאיות מחוץ למסגרת המדינה.  ישי מציינת שלושה שלבים מרכזיים שעברה החברה האזרחית בישראל ביחסה עם המדינה.  החל עם קום המדינה ונמשך עד לסוף שנות השישים,  והתאפיין בהיותה של המדינה גורם ההנעה (mobilizing) המרכזי בחברה.  המדינה שימשה גורם חברות ראשי בחברה,  הארגונים שפעלו במסגרת החברה האזרחית היו ברובם ארגונים מקצועיים (כגון ההסתדרות),  קבוצות אוטונומיות של אזרחים היו נדירות,  והתאפיין במעבר של החברה ליתר חומרנות.  תהליכים אלה הביאו לידי עלייה בכוחן של קבוצות אינטרס ציבורי (public interest groups),  ומאוחר יותר גם בכוחם של ארגוני מחאה,  "ההדרה הפעילה" של המדינה ניכרה בעיקר בשני תחומים: פמיניזם ומחאה חברתית.  בתחומים אלה קמו ארגונים שקראו תיגר על המציאות הקיימת.  תגובת המדינה על האתגרים שהוצבו בפניה,  בדמות פעילותם של הארגונים הפמיניסטיים ו"הפנתרים השחורים",  הן הותירו את רישומן על החברה הישראלית ועוררו פעילות עצמאית של ארגוני חברה אזרחית בתחומים נוספים,  עוצמתה של המדינה כגורם המרכזי בחברה נותרה בעינה.  השלב השלישי בהתפתחותה של החברה האזרחית החל בתחילת שנות השמונים.  שלב זה מתאפיין באיזונים חדשים בין החברה האזרחית למדינה.  גורם משמעותי שתרם לכך הוא המעבר מהאופי הקולקטיביסטי לאופי פלורליסטי ופתוח יותר של החברה,