لخّصلي

גאונו של יוצר"אמן כגאונה של יצירת אמנות אינם במה שמשותף להם ולאחרים בני בית מדרשם או במה שהושפעו ממי שקדמו להם, אלא דווקא במה שנתייחדו בו ? מאחרים, ובכלל כך גם מאלה ששימשו להם מופת לחיקוי. ובמה אמורים הדברים ביחסה של שירת ספרד העברית אל השירה הערבית, אם זו שבמזרח ואסזו שבספרד גופא. זה כשנות דורותיים ויותר שבחקר שירת ימי הביניים העברית נעשתה עבודה - מבורכת ביותר - אמנם, לעניות דעתי, לא במידה הראויה - של חשיפת הנתיבים , שבהם נמשכה השפעת השירה הערבית על השירה העברית בתחומים שונים: מבנה - פרוזודיה, לשון, רטוריקה זאפילו תוכן. ואולם מעט ניתנה הדעת על התוויה ברורה של ייחודיותה של שירת ספרד העברית, שמתון כך יהא אפשר לצייר את גאונה ואת גאון משורריה. גאון זה אין ספק בו שהוא קיים, גם - ואולי דווקא - כאשר - השירה העברית מושווית אל השירה הערבית מורתה. כל המעיין בשתי השירות הללו, אינו יכול שלא להגיע אל המסקנה הברורה, שהשירה העברית: שרתה עם השירה הערבית וגם יכלה לה. ואין כוונתי לכך, ששירי הטבע של משה אבן עזרא אינם נופלים משירי הטבע של אבן כ'פאג'ה, וכי מכתמי בן קהלת של שמואל הגייד אינם עומדים מבוישים מול שירי ההגות של אבו אלעתאהיה, ועל זה הדרך ביחס לשירי האהבה ולשירי היין; ואף שירי האיזור העבריים לא נפלו משירי האיזור , הערביים, וכל כיוצא בזה. אלא כוונתי בכן למה שמעבר לצורה, ללשון ולרטוריקה רוצה לומר לממד האמנותי שמעל מגבלות המרחב והזמן, שכל הפראמטרים לעיל . (vehicle) משמשים לו כלי קיבול עיקר דברינו אלה מוסבים על שירת החול העברית בספרד, שדומה כי מן הראוי י הוא לדון בה לא רק בזיקתה הכללית אל השירה הערבית, אלא גס בזיקתה המיוחדת , אל השירה הערבית בספרד, שעם משורריהוויצירתה היה לה מגע ישיר, אין כל ספק כי לזיקה זו היתה השפעה מכרעת על אופיה המיוחד של שירת החול העברית גאונו של יוצר"אמן כגאונה של יצירת אמנות אינם במה שמשותף להם ולאחרים בני בית מדרשם או במה שהושפעו ממי שקדמו להם, אלא דווקא במה שנתייחדו בו ? מאחרים, ובכלל כך גם מאלה ששימשו להם מופת לחיקוי. ובמה אמורים הדברים ביחסה של שירת ספרד העברית אל השירה הערבית, אם זו שבמזרח ואסזו שבספרד גופא. זה כשנות דורותיים ויותר שבחקר שירת ימי הביניים העברית נעשתה עבודה - מבורכת ביותר - אמנם, לעניות דעתי, לא במידה הראויה - של חשיפת הנתיבים , שבהם נמשכה השפעת השירה הערבית על השירה העברית בתחומים שונים: מבנה - פרוזודיה, לשון, רטוריקה זאפילו תוכן. ואולם מעט ניתנה הדעת על התוויה ברורה של ייחודיותה של שירת ספרד העברית, שמתון כך יהא אפשר לצייר את גאונה ואת גאון משורריה. גאון זה אין ספק בו שהוא קיים, גם - ואולי דווקא - כאשר - השירה העברית מושווית אל השירה הערבית מורתה. כל המעיין בשתי השירות הללו, אינו יכול שלא להגיע אל המסקנה הברורה, שהשירה העברית: שרתה עם השירה הערבית וגם יכלה לה. ואין כוונתי לכך, ששירי הטבע של משה אבן עזרא אינם נופלים משירי הטבע של אבן כ'פאג'ה, וכי מכתמי בן קהלת של שמואל הגייד אינם עומדים מבוישים מול שירי ההגות של אבו אלעתאהיה, ועל זה הדרך ביחס לשירי האהבה ולשירי היין; ואף שירי האיזור העבריים לא נפלו משירי האיזור , הערביים, וכל כיוצא בזה. אלא כוונתי בכן למה שמעבר לצורה, ללשון ולרטוריקה רוצה לומר לממד האמנותי שמעל מגבלות המרחב והזמן, שכל הפראמטרים לעיל . (vehicle) משמשים לו כלי קיבול עיקר דברינו אלה מוסבים על שירת החול העברית בספרד, שדומה כי מן הראוי י הוא לדון בה לא רק בזיקתה הכללית אל השירה הערבית, אלא גס בזיקתה המיוחדת , אל השירה הערבית בספרד, שעם משורריהוויצירתה היה לה מגע ישיר, אין כל ספק כי לזיקה זו היתה השפעה מכרעת על אופיה המיוחד של שירת החול העברית מאיגרת הרמב"ם שישב במצרים לר" יהונתן הכהן מלוניל, שהביע בה הסתייגותו : מדכוי שירה והתצצל על המעט שיצר בסגנון זה ואחר כל אלה הדברים והדרכים אשר בעיני לא ישרים, דון השרות והשרים, המה - הדרכים אשר במקצתן לא סלולים. דברי החידות והמשלים, וזה המעט אשר דברנו בהס ודברנו בענייניהם. לפי שהם דון כל חבירינו לפניס. וכל אחינו אנשי ספרד לה פונים. ואחז"ל עלת לקרתא הלך בנימוסה. וראוי להחזיר הים לאיתנו - קודם שנבוא לדון בעצם הנושא, מן הראוי להקדים דברים קצרים על חשירה הערבית בספרד ועל יחסה אל השירה הערבית במזרח א. יחס השירה הערבית בספרד אל השירה הערבית במזרח , השירה הערבית בספרד, או שירת אנדלוסיה, מקובלת כענף מיוחד בשירה הערבית שהחלה להיווצר ולהתפתח, רק לאחר שהשירה הערבית במזרח הגיעה למרום שיאה בסוף המאה השמינית ובמהלך המאה התשיעית בחצרות הכ'ליף העבאסי הארון , אלרשיד וצאצאיו. על המפורסמים במשוררים העבאסים נמנו עבאס בן אלאחנף , בשאר בן ברד, אבו נואס, אבו אלעתאהיה, אבו תמאם ואלבחתרי.. אלמותנבי שמקובל לראות בו גדול המשוררים הערבים או המשורר הגדול האחרון שבהם, מת בשנת 965 . שירת ספרד הערבית החלה ראשית צעדיה רק במחצית השנייה למאה התשיעית, ביצירת אבן עבד רבה מחבר עקד אלפריד ( 940-860 ). ואלו המשורר הספרדי החשוב הראשון, אבן האני מסביליה, פעל רק מאמצע המאחהעשירית (מת , 973 ). עם זאת, השירה האנדלוסית פיתחה לה קווי אופי ייחודיים בתחומי הצורה , התוכן והלשון. לפחות לכמה מהם אפשר להעמיד מקבילות בשירה העברית בספרד כפי שנראה להלן. מן האמור לעיל ברור הוא, כי שתי אסכולות אלו נוצרו לאחר שהשיחהערבית במזרח הגיעה כבר למרום שיאה, וכבר חלפה תקופתה הקלסית שבה נתגבשו כל , ערכיה הספרותיים, ובייחוד תורת הבדיע מבית מדרשם של המשוררים העבאסיס שהושפעו מן התרבות הפרסית. אין כל ספק, ששירת ספרד הערבית נסמכה על השירה הערבית במזרח, קיבלה את הקונבנציות שלה, וראתה עצ

שנסללו כבר על ידי משוררי המזרח. מפורסם שמו של הזמר והמנגן זריאב, בן חסותו של השליט עבד אלרחמן השני, שבא מן המזרח לספרד ב" 832 , ותרומתו לפיתוח - המוסיקה ומלאכת השירה באנדלוסיה היתה עצומה. אף גדולי המשוררים האנדלוסים כונו על שם גדולי המשוררים במזרח כדי לציין גדולתם, כגון אבן האני שכונה ..." אלמתנכי של המגרב" ואבן זיידון (מת 1171 ) שכונה "אלבחתרי של המגרב " , השירה העברית בספרד ראתה עצמה מחויבת לשירה הערבית במזרח כמוכת מנצחונו המלא של דונש בן לברט, חנין בגדאד, על כל מתנגדיו מבית מדרשו . של מנחס בן סרוק, יליד טורטוסה שבספרד, שראו בשלילה את ערכי השירה הערבית - המשורר המהגר מן המזרח הוא שקבע לדורות את ערכי השירה העברית בספרד בתחומי הלשון, הצורה, הרטוריקה והתוכן. בהעדר משורר עברי מזרחי, שיצירתו תשמש מופת לשירה מעולה, השוו משוררי ספרד לדונש את המשורר מביניהם שרצו - להביע הערכתס כלפיו. כך אבן גבירול ומשה בן אלתקאנה במחצית הראשונה למאה הי"א העלו את שמו של דונש כמופת בהשוואה למשורר שרצו לדבר בשתו: ובכן , דומה עלי כי דונש היה היחיד מבין משוררי ספרד: לא שמואל הנגיד, לא אביגבירול . לא משה בן עזרא ולא יהודה הלוי לא שימשו מופת להשוואה עם משוררם אחרים מחויבות זו לערכי השירה הערבית המזרחית ולמוסכמותיה לא רק נתקיימה למעשה, אלא אף היה לה ניסוח של הלכה. בספרו הנודע טוק אלחמאמה ביקר אבן במחצית הראשונה למאה הי"א את ההפלגות שבשירי האהבה הערביים. אף על פי כן הוא עצמו נהג באותה דרן "על מנת שלא -סטות מנוהגם של המשוררים והאופן שבו - הם משתמשים בחומרים שלהם". ואלו משה בן עזרא קבע מפורשות: "כיון שבשירה ." ביחוד אנחנו הולכים בעקבות הערבים חובה עלינו לעשות כמותם ככל אשר נוכל עם זאת, בשלב מסוים ביקשה השירה האנדלוסית הערבית להוכיח, כי אינה נופלת מן השירה הערבית במזרח, ואף עולה עליה. עם קבוצה זו נמנו כמה משוררים - צעירים בני קורדובה, ובהם אבן שוהיד ( 1035-992 ) ואבן חזם. הגאווה חלאומית ( הספודית באה לידי ביטוי גם באנתולוגיות כתאב אלחדאיק (ספר הגנים ( לאלג'יאני (מת 970 ), אלד"כ'ירה לאבן בסאם ( 1148-1069 ), וכן קלאיד (רבידים ומוטמח (שאיפה) לאבן חקאן (מת 1134 או 1141 ). אף זו דרכו של משה אבן עזרא בכתאב אלמחאצ'רה ואלמד"אכרה, שהתעלם כליל מן השירה העברית שמחוץ לספרד ואף העלה את הנימוק לעליונותם של משוררי ספרד על משוררים שמחוצה

יצוין, כי אף שהשפעת השירה הערבית הקיפה את השירה העברית במזרח כבמערב, הרי היה הבדל גדול במידת ההשפעה ובאופיה. האסכולה של שי העברית החדשה במזרח המשיכה להתפתח, כשהיא משלבת באופן מופלא יסודות קדומים מן הפיוט המזרחי עם יסודות חדשים הלקוחים מן השירה הערבית. ואלו - שיות החול העברית החדשה בספרד לא חשה כל מחויבות למסורת הפייטנית המזוחית הקדומה, והשעינה עצמה כליל על ערכי השירה הערביים. רק מאמצע - המאה הי"א החלה השירה העברית בספרד משפיעה מכוח עצמה על השירה העברית - במזרח וקרבה אותה אליה ואל השירה הערבית מכוח יוקרתו הרוחנית, החברתית . והמדינית של המרכז היהודי בספרד בתקופת תור הזהב ב. הפיריודיוציה של השירה הערבית והשירה העברית בספרד כותבי תולדותיה של השירה הערבית בספרדי מחלקים אותה לתקופות משנה :(1020-756) המקבילות לחלוקה ההיסטורית: א. תקופת האמירות והכ'ליפות האומיית ב. תקופת "מלון אלטואיף" לאחר התפוררות הכ'ליפות האומיית לעשרים ושלוש מלכויות קטנות, שמבין החשובות שבהן היו קורדובה, סביליה, גרנדה, טולדו וסרגוסה :(1248-1149) 1095-1020 תקופת המוראבטון ( 1149-1095 );ד. תקופת המווחדון ) .(1492-1248) ה. תקופת גרנדה, ר"ל עמדת האחיזה האחרונה של האסלאם בספרד בתקופה הראשונה החלה שירת אנדלוסיה את צעדיה הראשונים. אביהאני ואבן עבד רבה היו המשוררים היחידים הראויים לציון מבחינת הערן הספרותי האמנותי של יצירתם, עיקר הפעילות גם מבחינת עוך השירה היה בתקופה השנייה, שבחפעלו שני המשוררים הגדולים בשירת אנדלוסיה: אבן זיידון בן קורדובה ( 1071-1003 ) שנתפרסם בשירי האהבה שלו לולאדה בת הכ'ליף האומיי אלמוסתכפי, ואלמועתמד, מלכה הטרגי של סביליה, שהודח מכסאו על ידי המוראבטון וסיים חייו בבית כלא במרוקו - 1040-1095 ). זה נתפרסם בשל שירי הגעגועים והנדוד שכתב מבית הכלא, ובהם שפך ) מר גורלו ועעגועיו לימי גדולתו בסביליה המעטירה. זו תקופתו של אבן חזם, איש האשכולות מקוודובה ( 1064-994 ), שבימי נעוריו עסק בשירה, ויצירתו הספרותית החשובה ביותר היא טוק אלחמאמה הנ"ל, חיבור מונוגרפי מקיף על נושא האהבה וביטוייה בספרות היפה. בתקופה זו רבים היו המלכים והשרים שאירחיבחצרותיהם משוררים ואנשי מדע ותמכו בהם. באותן חצרות ובגנים המסופחים אליהם אף נערכו . המשתאות ותחרויות המשוררים המפורסמות. זה תור הזהב של השירה האנדלוסית

ראשית התקופה השלישית בפלישת המוראבטון מצפון אפריקה, תחילה על פי הזמנת כמה ממלין אלטואאף כדי לעמוד נגד כוחו המתגבר של המלך הנוצרי אלפונסו השישי, ואחר כך לצורן השתלטות מדינית גרידא, דבר שגרם לירידה גדולחבמעמד השירה האנדלוסית. זאת לא רק בשל התבטלותן של רבות מחצרות המלכים, אלא בשל אדיקותס הדתית של השליטים המוראבטים, יוסף אבן תאשפין ובנו עלי, שלא ראו - בעין יפה את שירת החול החושנית. אף על פי כן עדיין עמד לה כוחה של השייה . האנדלוסית לפתח את שירי האיזור והזג'ל, שראשיתם עוד בסוף התקופה הראשונה ,(1198-1110) גדול כותבי שירי האיזור (מושחאת) הוא הרופא יליד סביליה אבן זוהר ואלו גדול משוררי הזג'ל הוא אבן קוומאן ( 1159-1087 ). בשירים אלו מתגלה פן אחר בשירת אנדלוסיה, שיש בו משום סטייה מן המוסכמות של המזרח, חידו . לצורות, לתכנים וללשון, בהשפעת ערכי התרבות הנוצרית המקומית התקופה הרביעית התייחדה בהתחזקות מעמד הפילוסופיה מבית מדרשם של . אבן טופייל ואבן רושר, שהיו מקורבים למלכות והתייחסו בשלילה אל שירת החול המלכות עצמה, שהשתייכה לכת המווחדון, נטתה אל הדת ואל המיסטיקה, שיחסם אל המדע והספרות היה חיובי, אך לא אל השירה החילונית. מובן, לא כליל העיסוק בשירה אף בתקופת גרנדה, עד לגירושם המוחלט של המוסלמים מחצי האי האיברי. אבל יש לזכור, שבאותה עת היו גם השירה הערבית וגם היצירה האסלאמית . במזרח בתהליך של הידרדרות ושקיעה מהירה . ניתן לגלות מקבילות רבות לחלוקה זו בפיריודיוציה של השירה העברית בספרד על פי גילוייו האחרונים של עזרא פליישר ביצירת מנחם בן סרוק, מתחזקת התפישה, כי עוד במחצית הראשונה למאה העשירית, קודם לבוא דונש מן המזרח לקורדובה, החלה השירה העברית בספרד את צעדיה הראשונים בהשפעת השירה הערבית. על כל פנים, המאה העשירית - שני הדורות הראשונים למשוררי ספרד - העברים על פי חלוקתו הכרונולונית של משה אבן עזרא - היא תקופת ההתגבשות של השירה. וכבר צוין במחקר, כי חסדאי בן שפרוט, וזירו של עבד אלוחמן השלישי, מילא את התפקיד, שמילאו השליטים האומיים בקורדובה - עבד אלוחמן השני, עבד אלרחמן השלישי וחכם השני - בהפיכת בירתם למרכז רוחני וספרותי - . שאינו נופל מן המרכז שבבגדאד , אולם הפריצה הגדולה של שירת ספרד העברית לא היתה אלא בדור השלישי , דורם של שמואל הנגיד ואבן גבירול, הרי זו המחצית הראשונה למאה הי"א המקכילה לחלקה הראשון של תקופת מלון אלטואיף. אף המחצית השנייה למאה זו עד סופה היתה מצוינת במשוררים גדולים, כגון יצחק בן גיאת, שידיעותינו על שירת

החול שלו מועטות ביותר, ואין צריך לומר המשוררים הצעירים באותם ימים משה אבן עזרא ויהודה הלוי - שהפליאו בכושרם הספרותי עוד בראשית דרכם המאה הי"א היא אפוא תור הזהב הן של השירה העברית והן של השירה הערבית בספרד. נוכל אם כן להניה, כי המציאות והסביבה התרבותית הרוחנית היו משותפות לשתי השירות הללו, והשפיעו עליהן באותו אופן כיבוש אנדלוסיה על ידי המוראבטון פגע קשות בקהילות היהודיות, שהיו סמוכות אל חצרות מלוך אלטואיף. הקהילה היהודית בגרנדה, שהיתה הקהילה היהודית החשובה ביותר והצליחה להתאושש בה עולתה לגמרי, לאחר שכבשה יוסף אבן תאשפין ב" 1091 . אחרון משורריה העבריים, משה בן עזרא, עזבה לעד, ולא נזכרה עוד בשירה אלא בשירי געגועיו של המשורר הגולה אל "רמון פרץ" עיר מולדתו ומקום יניקתו הרוחנית. אמנם, בדומה לשירה האנדלוסית, לא נעלמה השירה העברית גם בתקופת המוראבטון. היא המשיכה להתקיים גם בתחומי הממלכות הנוצריות, בעיקר מכוח המסורת הספרותית והחינוך שעולם הרוח העורבי האסלאמי המשיך להיות אמון עליהם. זו תקופת יצירתו העיקרית של יהודה הלוי הנחשב - לגדול משוררי ספרד העברים. אבל לקראת סוף התקופה, בסוף שנות השלושים - למאה הי"ב, חש משה בן עזרא כי הגיעה שירת ספרד העברית אל סיומה, והוא מסכמה בכתאב אלמחאצ'רה ואלמד"אכרה. יתרה על כך, שעהמשוררים הרעים לא נרתעו להביע דעה שלילית על ערכי השירה הערבית, אבן עזרא בספרו שנזכר זה עתה, ויהודה הלוי בס" הכוזרי, אף שלמעשה המשיכו לכתוב בדרך . משוררי ערב ובאשר לתקופת שלטונם של המווחדון, שהביאו לירידה הגדולה במעמד שירת אנדלוסיה, הנה אף שירת החול הנורית נפגעה מכך קשות ונעלמה כמעט לגמרי. ושוב, לא רק בשל התמוטטות המערכת החצרנית, ששירת החל העברית צמחה בתוכה ולמענה, אלא גם בשל יחסם השלילי של חכמי ישראל הסילוסופים באותם ימים, ובראשם הרמב"ם, אל השירה בכלל. אף חסידי הרמב"ם, שהיו משוררים בעצמם, כגון יעקב בן אלעזר בסוף המאה הי"ב ושם טוב פלקיירה באמצע . המאה הי"ג, דנו ברותחין את השירה לעומת הפילוסופיה אין להתפלא על ההקבלה שבהתפתחות השירה הערבית והשירה העברית בספרד. סוף סוף כל יצירה רוחנית משקפת את פני המציאות החברתית, המרינית והתרבותית של סביבתה. הפילוסופיה היהודית עמדה תחת השפעתה של אחותה הערבית ופיתחה קווי אופי מקבילים לה; ודי לנו אם נזכיר בהקשר זיקת שערים מח ,. הרמב"ם אל אבן טופייל ואל אבן רושד בני זמנו

כידוע, מעבר הערבים לחברה עירונית יושבת קבע, שחל באמצע המאה השביעית הביא לשינוי ערכין גדול בעולמם הרוחני. אך לכלל מהפכה של ממש הגיע הדבר רק באמצע המאה השמינית, עם שעבר מרכז הכ'ליפות לבגדאד, שהיתה פרסית בתרבותה ובמסורותיה האמנותיות. אביא כאן לשונו הקולעת של אחד מגדולי חוקרי הספרות הערבית בדור הקודם, א"ג ארברי, במבואו לתרגום האנגלי של טוק אלחמאמה (ענק היונה) לאבן חזם, החכם המוסלמי הספרדי הגדול, שעוד ייזכר להלן הפרסים והיוונים!! גם יחד שכנעו את הערבים הקשוחים וחסרי השמחה כלשהו . שפילגשות יכולה להיות אסתטית ואינטלקטואלית בדומה להנאה הגופניית , ולהלן הוא אומר, כי אף שתענונות בשרים ידועים עוד מן השירה הערביןהקדומה הרי האסלאם שכנע את הערבים, כי תענוגות אלו נחותים לעומת התענווות . הרוחניים, וכי השינוי הגדול חל בהשפעת התרבות הפרסית - אף השירה היתה בכלל מהפכה זו. משודוים ופואטיקנים מוסלמים רכים - מוסלמים, ולא ערבים, שכן רבים מן היוצרים בספרות הערבית היו מכאן ואילר פרסים שהתאסלמו או שכבר הוריהם התאסלמו - יוצאים נגד ערכיה המדבריים הקשוחים של השירה הערבית. על מעמדם הנכבד של הפרסים במדעים, וככללם , השירה הערבית, כבר עמד אבן כ"לדון, החכם התוניסאי הנחשב לסוציולוג הראשון במוקדמה המפורסמת שלו, ואף הסבר בידו להתרחקות הערבים עצמם מן המדעים בתון כל הפעילות השכלית הזאת מצאו הערבים, שאך זה עתה יצאו מתוך חיי הנודדים, את תפקיד ההנהלה הצבאית והאזרחית מעסיקה אותם יותר מכדי לתת להם את השלווה הדרושה להתעסקות בספרות, שהיתה תמיד נקלה בעיני מעמד שליט. הם הניחו לימודים אלה לפרסים ולגוע ילידי התערובת (אלמולדון) שמוצאנו מנשואי תערובת של המנצחים והמנוצחים כבר המשורר בשאר אבן ברד בן המאה השמינית (מת 783 ), שהיה ממוצא פרסי אציל, ושהוצא להורג באשמת כפירה על ידי הכ'ליף העבאסי אלמהדי, העדיף את המוטיבים הפואטיים של התרבות העירונית המעודנת על אלה של חיי העליבות הבדוויים,3 בייחוד יצאה חמת המשוררים על המחויבות לנסיב שבקצידה הקלסית הפתיחה המלאכותית הנבדלת לכאורה מגןף הקצידה), ועל החוק המחייםלפתוח ) את השיר בבכי על ה"תללים" (אטלאל). כך, למשל, ביקר אבו נואס, מגדולי המשוררים הערבים בכל הדורות (פרסי במוצאו, מת ב" 813 ) מוסכמות אלו בדבר פתיחת הקצידה ויצר דרך מיוחד לפתיחת השיר, שחוקר השירה הערכית וגנר מכנה אותה בשם אנטי אטלאל, 14 הסופר הערבי המפורסם אלג'אחט' (מת 868 ) אף , שהצהיר, כי אין בכוונתו לזלזל במעלת משוררי הג'אהליה וההולכים בעקבותיהם - כינם "בדוים גסים שלא הכירו מימיהם חיי עידון ועינוגי העולם הזה", ואף דימוייהם, כגון דימוי האשה לפרה, גסים הם ובאים מתחום הטבע המדברי, אף - אבן רשיק (מת 1070 ), בעל החיבור הפואטי החשוב אלעמדה, קבע כי סמשורר - המשוררים קדום היה חדש בדורו, ויצא נגד מוסכמות פתיחת הקצידה ובייחוד יושבי הערים הכוללים בה, כדוגמת הקצידות הג'אהליות, סיפור דמיוני בדבר מסע על גמל שלא היה מעולם. 16 ואלו ת'עאלבי (מת 1038 ) קבע בהחלטיות, כי המשוררים, שפעלו לאחר הופעת האסלאם, עלו על משוררי הג'אהליה מצד הרוך והחן שביצירתם, וכי המשוררים בני דורו עלו על כולם... לא כל המשוררים העדיפו את השירה החדשה על השירה הקדומה. אבן קותייבה, אף שהיה פרסי במוצאו (מת 890 לערך), תקף את המשוררים החדשים על - כן, שבמקום להשתמש במוטיבים מדבריים בשירתם, נהגו להשתמש במוטיבים עירוניים מעודנים. עם זאת דחה את העדפת השיר הקדום רק בשל היותו קדום ואת הזלזול בשיר המאוחר רק בשל היותו מאוחר. יו דברי משוררים ומבקרים אלו מהווים הד לוויכוח מקיף שהתגלע בעולם המוסלמי באותה תקופה, בין הדוגלים באסכולת הערבייה, המעניקה עדיפות ערכית לתרבות הערבית, לבין הדוגלים באסכולת השעובייה, המעניקה עדיפות ערכית לתרבות העמים השונים, שקיבלו עליהם את : האסלאס, כגון הפרסים והברברים, 20 זה היו לו פנים גם בתחום השירה , העדפת השירה הערבית המקורית מתקופת הג'אהליה על ערכיה הספרותיים השונים ובעיקר על תוכנה ומרקמה הרטורי, על פני השירה הערבית החרשה. ביץהיתר גולם

הפתיחה המלאכותית הנבדלת לכאורה מגןף הקצידה), ועל החוק המחייםלפתוח ) את השיר בבכי על ה"תללים" (אטלאל). כך, למשל, ביקר אבו נואס, מגדולי המשוררים הערבים בכל הדורות (פרסי במוצאו, מת ב" 813 ) מוסכמות אלו בדבר פתיחת הקצידה ויצר דרך מיוחד לפתיחת השיר, שחוקר השירה הערכית וגנר מכנה אותה בשם אנטי אטלאל, 14 הסופר הערבי המפורסם אלג'אחט' (מת 868 ) אף , שהצהיר, כי אין בכוונתו לזלזל במעלת משוררי הג'אהליה וההולכים בעקבותיהם - כינם "בדוים גסים שלא הכירו מימיהם חיי עידון ועינוגי העולם הזה", ואף דימוייהם, כגון דימוי האשה לפרה, גסים הם ובאים מתחום הטבע המדברי, אף - אבן רשיק (מת 1070 ), בעל החיבור הפואטי החשוב אלעמדה, קבע כי סמשורר - המשוררים קדום היה חדש בדורו, ויצא נגד מוסכמות פתיחת הקצידה ובייחוד יושבי הערים הכוללים בה, כדוגמת הקצידות הג'אהליות, סיפור דמיוני בדבר מסע על גמל שלא היה מעולם. 16 ואלו ת'עאלבי (מת 1038 ) קבע בהחלטיות, כי המשוררים, שפעלו לאחר הופעת האסלאם, עלו על משוררי הג'אהליה מצד הרוך והחן שביצירתם, וכי המשוררים בני דורו עלו על כולם... לא כל המשוררים העדיפו את השירה החדשה על השירה הקדומה. אבן קותייבה, אף שהיה פרסי במוצאו (מת 890 לערך), תקף את המשוררים החדשים על - כן, שבמקום להשתמש במוטיבים מדבריים בשירתם, נהגו להשתמש במוטיבים עירוניים מעודנים. עם זאת דחה את העדפת השיר הקדום רק בשל היותו קדום ואת הזלזול בשיר המאוחר רק בשל היותו מאוחר. יו דברי משוררים ומבקרים אלו מהווים הד לוויכוח מקיף שהתגלע בעולם המוסלמי באותה תקופה, בין הדוגלים באסכולת הערבייה, המעניקה עדיפות ערכית לתרבות הערבית, לבין הדוגלים באסכולת השעובייה, המעניקה עדיפות ערכית לתרבות העמים השונים, שקיבלו עליהם את : האסלאס, כגון הפרסים והברברים, 20 זה היו לו פנים גם בתחום השירה , העדפת השירה הערבית המקורית מתקופת הג'אהליה על ערכיה הספרותיים השונים ובעיקר על תוכנה ומרקמה הרטורי, על פני השירה הערבית החרשה. ביץהיתר גולם כזה היה עולם השירה הערבית בארצות המזרח, כשהחלה להתפתח השירה באנדלוסיה במחצית הראשונה למאה התשיעית. מעיקרה רצתה השירה האנדלוסית להוכיח, כי אין היא נופלת מן השירה המזרחית, אך מהר מאוד החלה לפלס לה דרכים משלה. מונרו כתב על אבן שהיד ( 1035-992 ), אחד מחשובי המבקרים של השירה הערבית החדשה באנדלוסיה, כי "השתייך לקבוצה של יפי נפש קורדוביים , צעירים, שניסו ליצור ספרות ספרדית אותנטית יותר, שלא רק תשווה לוזשל המזרח אלא אף תעלה עליו", 27 יש לזכור היטב, כי חלק הערבים הטהורים באוכלוסיה המוסלמית בספרד היה קטן ביותר, ובוודאי גברה בה אסכולת השעובייה,*2למעלה מכך, מוצא חלק גדול מן השושלות השלטוניות בספרד בתקופת מלון אלטואיף , לאחר התפוררות הכ'ליפות האומיית המערבית ב" 1020 לא היה ערבי, אלא ברברי , ואין צריך לומר כי לא מעטים מגדולי היוצרים היו צאצאי נוצרים שהתאסלמו ושלשון דיבורם בבית היתה רומאנית, ואלו מחוץ לביתם דיברו ערבית, ובה כתבו 29, שיריהם כל חוקרי השירה הערבית באנדלוסיה ציינו - כפי שיכול לעשות המעיין בה - כי אף שמעיקרה נסמכה על השירה הערבית במזרח וכללה בתוכה גם - את היסוד המלחמתי האבירי, הנה נתפתחתה וחידשה דווקא בתחום האסתטי החצרני. נושאי האהבה והטבע הם הנושאים המייחדים אותה משירת המזרח. כל - כולה עדינות, הרחוקה מגסות השירה הערבית המזרחית לא רק בשירי המלחמה 30.: והגבורה, אלא אף בשירי האהבה והיין. נביא כאן דברי ניקולסון בתרגום לעברית יתכן שהארשת המענינת ביותר של השירה הספרדית ערבית, היא הרגש הרומנטי הרן, המופיע לא בלתי תכוף בשירי האהבה, רגש הנותן לעתים לראות מראש את הנטייה של האבירות של ימי הבינים ובמקום השני רגישות כמעט מודרנית כלפי , יופי הטבע. בגלל תכונות אלו מצאו שירים אלה חן בעיני קוראים אירופיים רביס שאינם יכולים לחדר על נקלה לתון רוח המעלקאת או שירי מתנבי משמעותי ביותר משפטו של ניקל על אבן כ'פאג'ה ( 1139-1058 ), שמנעוריו כתב / ( שירי טבע ואהבה, וכשעבר את גיל השישים החל לכתבו שירי זהד (פרישות : כמעט כל שירי אבן כ'פאג'ה חדורים מיסודם רגישות אנדלוסית ולא ילו להיכתב מעולס על ידי משורר מזרחי

מחויבות השירה הערבית האנדלוסית לערכי השירה הערבית הקדומה היו רופפים - ביותר, ללא כל ספק גם בשל ריחוק המקום, בנוסף לריחוק התרבותי והאתני. אבן עבד רבה, המשורר והמבקר הספרותי האנדלוסי ( 940-860 ), שהרבה להסתמך בדעותיו על השירה על המבקר המזרחי אבן קותייבה, לא הסתיר בחיבורו אלעקד אלפריד את אהדתו למשוררים המודרניים, ולדעתו אף עלו לעתים על המשוררים הקדומים, 32 אבן חזם הידוע התייחס פעמיים בספרו טוק אלחמאם לסיפורי ולשירי האהבה של הבדווים יושבי המדבר, ובשתי הפעמים בשלילה גמורה. בסוף הקדמתו לחיבור כתב במפורש: דרכיהם אינם דרכינו; ובפרק הדן בפרסום סוד האהבה סיפר כי קרא במקור בדווי כלשהו, כי נשי הבדווים אינן מרוצות ומשוכנעות באהבוגבר כלפיהן אלא אם גילה את הדבר ברכים., 33 אבן חזם הביע פליאתו על נוהג זה, זאת על פי דרכמו - של שירי האהבה הערביים והעבריים בספרד, שאחד המוטיבים המוכזיים בהם הוא כיסוי סוד האהבה והצנעתו, לא ייפלא איפוא שהאסתטיקה האנדלוסית מתייחסת אל היופי, העידון, ההנאה, הרון והליטוש בתוכן ובלשון. ואמנם רבים מחוקריה של שיות 35. ספרד הערבית הביעו דעתם בפירוש, כי עדינה היא לעומת השירה הערבית במזרח , אופייני לתפישה הספרותית של המשוררים והפואטיקנים הערבים מספרד שהקדישו מחילם יותר לסוני השירה החצרניים מאשר לסוגי השירה המלחמתיים הכתובים בסגנון הג'אהליה. האסתטיקה הקלסיציסטית האריסטוקרטית היא היסוד - העיקרי בהערכת השירה בס" אלעקד אלפריד לאבן עבד וברסאלה על השיוה לאבן שהיד, אבן חזם הקדיש ספרו טוק אלחמאם לנושא האהבה, ואלו אלחמירי 1048-1026 ) יליד סביליה כתב חיבור מיוחד המוקדש לנוריאת (שירי הפרחים): כתאב ) אלבדיע פי וצף אלרביע. 38 וכדברי ניקל, אף שסוגת שירי הפרחים פותחה במזרח בשל חשיבות האביב לשבטים הנודדים, אין להשוותו עם האביב האנדלוסי המשגשג.9י על . כל פנים אלחמירי הביא באנתולוגיה שלו בתי שיר למשוררים אנדלוסים בלבד

לשירה הערבית בספרד ראשית צמיחתה של השירה העברית בספרד לא היתה תגובה להופעת השירה , הערבית במזרח, שכן ההכרות הראשונה אתה היתה לפחות מאמצע המאה השמינית - לעומת כן נראה שהשירה העברית הגיבה לאחר שנשלם כיבוש ספרד על ידי הערבי - בזריזות רבה למדי על הופעת סוגות חדשות בשירה האנדלוסית הן באשר לתכנים והן - באשר לצורות. תגובה זו, שנוכל לכנותה היענות מבוקרת, היא שסילה לשירה העברית בספרד את תכונותיה הייחודיות, שהקנו לה את מקומה הנכבד והעדיף על פני היצירות השיריות, אשר נכתבו בארצות אחרות בהשפעת השירה הערבית נטייתה המופלגת של שירת ספרד העברית אל האסתטיקה יש אפוא לראותה לא רק כתוצאה מריחוקם של היהודים מעסקי מלחמה וממעשי גבורה, אלא גם כתוצאה מהשפעת השירה האנדלוסית. זאת ועוד, שירת החול העברית בספרד היתה בעיקרה יצירת השכבה האריסטוקרטית, ואף המשוררים היו רובם ככולם בני משפחות האצולה היהודית בספרד. זאת דוגמת השירה האנדלוסית ומשורריה, ובניגוד לשירת הערבית במזרח, שלא ניתקה עצמה מקשריה למקור צמיחתה בחברה הבדווית מתקופת הבערות. ובאשר לסוגת שירי הפרחים נוטה רצהבי לקשור את ראשיתה בשירה העברית בספרד ביצירת שמואל הנגיד ואבן גבירול לפריחת סוגה זו בשירה האנדלוסית כמוכח מן האנתולוניה של אלחמירי. 40 יישומה הקיצוני של הגישה , האסתטית בשירה העברית בספרד הוא ביצירת משה בן עזרא ובייחוד בס" הענק . שכל כולו ביטוי לאווירה החצרנית הייחודית לאנדלוסיה 1. שירת ספרד כשירה נהנתנית אסתטית כבר עמדו חכמים שונים, ובראשם חוקרי הספרות כיוסף וייס, בנימין קלאר וחיים שירמן, וחוקרי ההיסטוריה כאליהו אשתור, כי המציאות החברתית המדיניוהכלכלית הייחודית בספרד, שבה היה מקום נכבד גם לבני המיעוטים הדתיים, בניתלמתחייב מחוקי האפליה וההשפלה של האסלאם, היא שסללה את הדרן לקראת התהוות שכבות חברתיות יהודיות, שנטלו חלק בחיי החצר של השליטים המוסלמים ואף ניהלו חיים - חצרניים יהודיים משלהם כדוגמתס. ועד היום לא הוצע לכן ניסוח יותר קולע מזה של ווייס - תרבות חצרנית ושירה חצרנית. מציאות מעין זו לא היתה קיימת לא בבגדאד

ולא בקירואן, אף שבהן היו נכבדים יהודים רבים מקורבים לשלטון המוסלמי. יפה עשה וייס, שהבחין בין המרכיב האבירי המלחמתי בשירה הערבית, הנעדר כליל משירת ספרד העברית (למעט שירת שמואל הנגיד) לבין המרכיב האסתטי החצרני, שהוא עיקרה של שירת החול העברית בספרד בתקופתה הקלסית בין אמצע המאה העשירית 42: לאמצע המאה הי"ב. הלא אלו דבריו במאמרו המאלף על שירת ספרד - מתוך שני הקומפוננטים של מבנה התרבות הערבי ששימש מופת - המלחמתי אבירי מכאן והאסתיטי חצרני מכאן - הנוגדים זה לזה לפי מובנם ותוכנם, לא נתקבל בעולם החצרני היהודי אלא הצד האחד, החצרני. דבר זה ראוי לתשומת לב עם בחינת אופיו המיוחד של עולם חצרני זה, משום שהדוגמא הבלתי אמצעית שלו דווקא, התרבות והחברה החצרנית שכספרד הערבית, בנויה על שיווי משקל ,. הארמוני של שני הקומפוננטים הללו 176 החוקרים נתנו דעתם אף להשפעת השירה הערבית בענייני צורה ותוכן על פי דרכו של דוד ילין המנוח, דרך שהמשיכו בה ישראל לוין ויהודה רצהבי בני דורנו מכמה עדויות ספרותיות עולה בבירור, כי בחצרות היהודים הנכבדים בערי הביוה של המלכויות המוסלמיות בספרד, כגון בקורדובה בירת הכ'ליפות האומיית ובגונדה בירת השושלת הזירית משבט צנהאג'ה הברברי, נוהלו משתאות כדוגמת זה שהעיד עליו ( מעתיק השיר "ואומר אל תישן שתה יין ישן" שכתב דונש בן לברט (בתרגום מערכית שיר אחר לבן לבראט ז"ל על סוגי השתיה בערב ובבוקר ועל ההתמדה בהס. במטקל קל בלוית כלי זמר, על קול תעלות מים וצליל המיתרים וצפצוף הצפרים בעפאים וריח . כל מיני בשמים - את כל זה תאר במסיבת חסדאי הספרדי עליו השלומ וכן תיאר שמואל הנגיד בשירו "הוסף יט לבב אביו במלה" את מסיבת היין 44:" המופלאה שערך להנאתו בנו יהוסף, ב"כר עגול מוקף סביבו תעלה עגולה [...] : ערוכות בה כמו טורי מגלה : בארמון, לא בצל אלון ואלה ...: והעלים למעלה ראש חתלה - : וישים על כלי גמא מטלא - : עלי מים באפריון כללה ויצאנו אלי גנת ערוגות - וישבנו בצל רמון וערמון - ותחתנו למצעות עשבים - והמשקה ימלא כוס באדם ואל שותה כמו חתן ישלח

177 : יואל משקה אזי שב כתחץה : לאמר לו: שתהו, אין המלה ) : ומי לא שר כזאר, לא שר גדלה : עלי יוכל בנוה - אין יצלה וישתהו ואל כוסיו ישיבו - וולא יינע בהושיט יד לשוחה פליאה היא ומראיתה גדולה - וכפעלת שתה אחים בככר , לעתים היו משתאות היין סיבה או רקע להתגלעות מחלוקת בין ידידים טובים דוגמת המחלוקת בין יצחק בן כ'לפון לבין שמואל הנגיד. באחד ממשתאות היין אמר הנגיד דברים שנתפרשו כפוגעים בו, ובכן גרם להתקררות היחסיס ביניהס. על זה כתב הנגיד שיר התנצלות "היש עשוק כבוכה מכאבו", שכתובתו מידי בנו יהוסף - הנגיד היא והיתה בינו וכין ר" יצחק ז' כ"לפון מחלקת על משתה היין והיתה סבה לפרידה רכה . וכתב אליו אדוני אבי, יוקירהו אל, זה : ובגוף השיר מתנצל הנגיד : עלי יין - והוא לא כן חשכו - ואין תטר לרעד מאמרו מעדויות שונות עולה, כי השכבות הגבוהות בחברה היהודית חיו חיי מותרות בסגנון החברה המוסלמית הגבוהה, ומשורריהן נתנו לכן ביטוי בשירת החול. הנה כך כתב יהוסף בכתובות של שניים משירי הוצף של אביו שמואל הנגיד ולו עוד בספור מבוע מים אשר היה בביתו, יצאו המים מראשו והיו יורדים כדמות קובה על רצפת בהט ושש וישימו הנרות בקובה מפנים והקובה מבחרץ ונר השעוה כראשה ולו בספור הכלי הזה הזורק מים מאיליו בביתו והיו צומחים ממנו מים קנים יוצאים מצדו היו משליכים המים מכל צד ומכל עבר ומפורסם הוא ארמון יהוסף הנגיד, העומד עד היום על תלו בגרנדה, שנה שירתו אביו והוא כווזירים. שמואל הנגיד עצמו תיאר אחד ממשתאות היין שערן, ושאליו הזמין "חכמים, זקנים תמימים / בחורים מתי יראה טובים במראיהס וצעירים , לימים", בוודאי כולם מבני דתו. כל המוזמנים, שהערו לגרונם כמויות יין גדולות נפלה עליהם תרדמה לעת ערב, ולא ניעורו אלא לעת הבוקר, משבא הוא עצמו כדי 47 להשכימם. על זה כתב הנגיד

[...] הכינותי מקום משחה : בארימן ימכלולים רקומים - אזי באו אלי מצע משבץ - : ביד שועים כמותנו ערמים ואל ללים ואל מיני מגדים [...] : עלי מטע אהלים - על ענפיו בני תור שוחקים יוזד והומים : כבד לב, והפיקונו וממים וישבנו במושב טוב, ואין [...] : בכנורו ימניו השלמים לבן יובל ומהר - [...] : לבן שורק ונכד הפרמים - וקואתי בני ביתי וקמו : ועלה הוא לראש שרים ורמים שלחנהו עלי פיהם במורד - : במקבת ביד יעל הלומים - והשטיבם לעת ערכ, כאלו - : אשר יקים וראשם לא מרימים - הקימותים לצת בקר, ואין כס משירי הנגיד ומאיגרות יהודה הלוי יכולים אנו עוד ללמוד, שיהודי ספרד הלכו בעקבות החברה החצרנית המוסלמית בקיום תחרויות משוררים. בדיואן שמואל הנגיד הובאו שירי וצף קצרים, שכתב- הוא ומשוררים אחרים - שיר אחר - בערבית ! - ונשוא כולם הוא פרי התפוח. 48 ואלו יהודה הלוי סיפר באיגרתו למשה בן עזרא על מפגשו עם חוג המשוררים היהודים, שערכו תחרות בשירה, ועל - 49: הצלחתן , אך הזמן אלה, לבלתי יעשה כלה [...] ובשירי ידידות רפדני, וישביעני ביין דודיס אחר שבעתי נדודים, ואתחכמה לנגן בגביעים, משוררי שיר נעים [...] ויתפארו עלי [...] לאמר, הנה החלונו ואתה תגמור [..] וכראותי החרוזים כי שגבו ממני ואתחכמה להם [...] ואערון מהם ערך שיר לעניניו אולם יש להדגיש, כי בכל העדויות העולות מן השירה אין בידינו ולו ראיה אחת, כי בחוגי המשכילים היהודים - שבתוכם ולמענם נוצרה שירת החול - נערכו משתאות שהפרו את המסורת היהודית מבחינת שמירת כללי הצניעות, ושותפו שני המינים. כוונתי לכן, שהשירים החצרניים, המתייחסים אל נושאי חטבע, היין ומותרות החיים ומנעמיהם, בוודאי משקפים הם מציאות חיים שכיחה ביותר של החברה הגבוהה בקהילות היהודים בספרד. אולם שירי האהבה החצרניים, בין אם הם כתובים על החשוקה (העופרה), ובין הם כתובים על החשוק (העופר), אין בהם כדי לשקף מציאות ממשית, אלא כתיבה על דרך החיקוי, ולא כאן המקום

להאריך בנושא זה. על כל פנים, בוודאי יש לדחות דבריהם של מי שרצו לראות בשירי האהבה ביטוי למציאות של ממש, ואפילו בשירי האהבה חמופנים כלפי 50 , זכרים - אמרנו לעיל "ולו ראיה אחת", אך יש לסייג את הדברים ולצמצמם לתקופה הקלסית, שכן, בתקופה הנוצרית, ביצירת וודרוס אבולעאפיה - מחצרני המלך - החכם אלפונסו העשירי בסוף המאה הי"ג - יש התבטאויות מפורטות, המציגות את מעשה האהבה כמעשה של ממש, ולא כמבע ספרותי בלבד. ודי לנו אם נביא כמה בתים משירו "באהבת נערה אין חטא ואשמה", שבו העלה את סגולותיה 31: המיניות של הנערה המוסלמית לעומת אלו של הנערה הנוצרית [...] : הכי אל בת אדום אין חן, ואלו תכס משי ותלבש שש ווקמה : פתיות בזנות, בל ידעה מה ולא יקח לב, הכי היא [...] : מלבב לב ימסיר כל מהומה אבל כל בת ערכ חן לה ויפי : תבונה לה, וכזמה מזמה דיום המעשה תנעם, ובזנות התבטאויות מפורשות מעין אלו לא נמצאו כלל בתקופה הקלסית, ואפילו לא בשירי - האיזור של משה בן עזרא. ודאי, שירי האיזור הנועזים והפרוצים, העבריים והערביים כאחד, היו מצרך נפוץ למדי בחברה היהודית במזרח ובמערב, כפי העולה מתשובותיהם ומדבריהם של רב האיי גאון, הרמב"ם, בנו ר" אברהם ורב שמואל בן עלי, המבקשים לאסור את זימורם של "שירי העגבים" בשמחות היהודיות, אבל אין בכך כדי לקבוע, כי כתיבת שירי האיזור ושירי האהבה בכלל היוו ביטוי למציאות רלבנטית כל שנאמר לעיל לא נאמר אלא על מנת להגיע אל המסקנה, כי רדיפת התענוגות , והאסתטיקה - הנטייה אל היפה ואל החיובי, ולעומתן ההתרחקות מן המכוער השלילי והמגונה - היו הערך העליון בשירת החול העברית בספרד. ולא בא לה ערן זה אלא מן השירה הערבית האנדלוסית, שפיתחה וחיזקה ועידנה את המגמות השואפות אל האסתטיקה, שראשיתן בשירה הערבית המזרחית היתה בתקופה העבאסית, 33 אף דומה, כי היחס החיובי לאסתטיקה, כל זמן שאינה פוגעת במתחייב " מן המסורת והמוסר, היה אופייני גם לפילוסופים היהודים במרחב התרבות הערבית

המוסלמית בימי הביניים, כדוגמת ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו כפאיה 54, אלעאבדין 2. חידושים אנדלוסיים בתחום הצורה בשירה העברית בספרד ההיענות המהירה של השירה העברית בספרד לשירה הערבית האנדלוסית באה לידי .( ביטוי גם בעניינים שבצורה. הבולט מהס הוא עניין שיר האיזור (המוושח כידוע, סוגה זו נתחדשה בשירת אנדלוסיה על פי המסורת הערבית על ידי מוקדם בן מועאפא אלקברי, שחי בחצר האמיר עבדאללה ( 912-888 ). אולם סריחת המוושה לא היתה אלא בתקופה יותר מאוחרת, ביצירת אלקזאז משוררו של אלמעתצס, שליט אלמריה ( 1091-1051 ) וביצירת אבן זוהר מסביליה, שחי במאה הי"ב. כידוע, שירי איזור עבריים כתבו לראשונה שמואל הנגיד ואבן גבירול בראשית הסאה הי"א, אבל " בהקף גדול לא מצאנום אלא ביצירת משה אבן עזרא עוד קודם שיצא מגרנדה ב -ב 1091 , וביצירת יהודה הלוי במחצית הראשונה למאה הי"ב. גם הזג'ל העברי בשירת יהודה הלוי נכתב בוודאי בהשפעת הזג'ל של אבן קוזמאן מן המחצית 57. הראשונה למאה הי"ב אף במקאמה העברית נמצא כמה מקבילות למקאמה האנדלוסית. כאן אחת בלבד, והיא המעבר מן המבנה של החיבור המקאמי המקיף בסגון ספרי המקאמות של המר"אני וחרירי אל המבנה של הרסאלה המונוגרפית, העוסקת בנושא אחד בלבד וסוטה הרבה מן הנורמות המזרחיות של המקאמה. רק חיבור מקיף אחד של מקאמות ערביות נתחבר בספרד, מקאמאת אלסרקסטי..י אין צריך לומר, כי , בעלי מקאמות עבריים בספרד נטלו מוטיבים ולעתים אף עיבדו מקאמות אנדלוסיות כמובן בצד ההשפעה שנמשכה עליהם מן המקאמות המזרחיות. הכוונה לא רק לעיבודה של מקאמת התרנגול לאבו חפץ עומר אבן אלשוהיד, מן המשוררים בחצר אלמועתצם הנ"ל, אלא גם למקאמות המוקדשות לוויכוח בין ערים או חפצים 60, וכדומה

ברית לעומת השירה הערבית על אף קליטת המוסכמות מן השירה החצרנית הערבית, השכילה השירה העברית בספרד לעצב לה אופי ייחודי משלה המבדילה היטב מן השירה הערבית. דברים - שבצורה, שאין בהם עיקר מבחינת עמידת השירה בעולם היהדות, כגון הגישה הטהרנית בלשון, העומס הרטורי במרקם הלשוני והיסודות הפרוזודיים. כל אלו נקלטו היטב בשירה העברית. ואולם בכל אותם עניינים שבתוכן, אותס לא ספגה השירה העברית מן השירה הערבית ללא מין וניפוי. על דרך הכיל נאמר, כי המשוררים היהודים מיתנו את התיאורים החושניים והמופלגים בשירה הערבית בנושאי היין, האהבה, השבח לנדיבים, ודברי הגנאב והנאצה, גם שירי המלחמה של בני - הנגיד, הכתובים לכאורה בסגנון הקשוד ובמוטיביקה הג'אהלית האכזרית, מתעדנים 62. על ידי עצם הכנסת היסוד הדתי אליחן בעניין השימושים הלשוניים מתייחדת השירה העברית בספרד, בתקופתה ב הקלסית, מן השירה הערבית האנדלוסית. אמנם בעצם השימוש הבלעדי ברובד . המקראי הושפעה השירה העברית מן התפישה הלשונית בפואטיקה הערבית, אך מימוש תפישה זו היה הרבה יותר קפדני בשירת ספרד העברית מאשר בשירת ספרד הערבית, שלגביה יש הטוענים כי הושפעה לא במעט מן הלהג הערבי המדובר - עוד יש לציין הבדל עקרוני חשוב אחר בין השירה העברית לבין השירה הערבית , בספרד: היו ממשורריה החשובים של זו האחרונה, כגון אבן זיידון ואבן חזם שהעלו את האהבה לנשים למדרגה של אהבה רוחנית, כשהם משלבים בשיריהם רעיונות פילוסופיים אפלטוניים ואריסטוטליים, שנמצאו להם, בין היתר, באגרות אחי הטהרה , 64 אהבה רוחנית מעין זו לא היתה קיימת בשירה העברית בספרד, אס כי היה מצוי בה בשפע מוטיב האהבה האלגורית בין עם ישראל לבין אלוהיו ובין , הנפש לבין השכל. רק בתקופה הנוצרית של שירת ספרד, החל בסוף המאה הי"ב - כגון בס" המשלים ליעקב בן אלעזר ובשירי טודרוס אבולעאפיה, כנראיבהשפעת - שירת הטרובדורים, וכן בשירת איטליה העברית, החל ביצירת עמנואל חרומי בסוף - המאה הי"ג בהשפעת דנטה אליגיירי, נמצא את האהבה הרוחנית ואת העלאת האשה למדרגה אלוהית. 65 דבר זה לכאורה תמוה הוא, שהרי מצפים היינו - על פי האמור

62 לעיל - שדווקא משוררי החול העברים בספרד יסירו את הקושי שבעיסוק בנושא האהבה, המנוגד למסורת היהודית, על ירי העלאתו למדרגה רוחנית. ואולם נראה ששברו של דבר זה בצדו. מאחר שכל כתיבתם של המשוררים העבוים על נושא האהבה לא היתה אלא על דוך החיקוי הספרותי בלבד, הרי שלא יכלו להיזקק לפרשנות הפילוסופית של מעשה האהבה שיש בה כדי להצדיקו, כגון דברי אבן חזם בכתאב אלאכ"לאק ואלסיר המובאים על ידי מונרו, 66 ולפיהס האהבה הגופנית 67, היא גילום - אם גם בלתי מושלם - של הסדר האלוהי אחד המאפיינים החשובים ביותר למידת עצמאותה המסוימת - אך המשמעותית ביותר - של השירה העברית לעומת השירה העובית ובייחוד . השירה הערבית הקדומה, הוא השתחררות המשוררים העברים מן הנסיב שבקצידה בקצידות עבריות ספורות בלבד נמצא שהמשורר פותח במוטיבים הלקוחים מן - הנסיב הג'אהלי. אמנם על פי רוב נשמר היטב המבנה הכפול של הקצידה הפתיחה והגוף המקושרים בבית המעבר - אך המשורר העברי חש עצמו חופשי י לגמרי בבחירת נושא הפתיחה, ובאופן טבעי ביותר, נושאה לקוח מן התרבות , החצרנית. לא מעט פתיחות בקצידות עבריות הן בנושאי היין, הטבע והאהבה 68, ולעתים אף בנושאים אחרים שאינם ממין התרבות החצרנית הנטייה אל האסתטיקה החצרנית וההתרחקות מן הסגנון הג'אהלי המדברי התחזקה והלכה בשירה האנדלוסית; ואלו השירה העבורית בספרד חיזקה נטייה זו עוד יותר ' בהשפעת השירה הערבית שמסביבה ובשל ריחווקה מן המציאות המלחמתית המדברית. ומה שאמר משה בן עזרא בתורת השיר שלו, כי על המשוררים העברים ללכת בעקבות המשוררים הערבים, בוודאי לא על המשוררים הקדומים נאמוואלא , על המשוררים המאוחרים מבית מדרשם של אבו נואס, עבדאללה אבן אלמועתו אלחמירי ואבן חזם באנו אפוא לומר, כי היסוד האסתטי"הנהנתני של השירה העברית בספרד, יותר משהוא השתקפות חייה של שכבה חברתית צרה של חצרנות יהודית, כפי שהדגישו ווייס במאמרו המפורסם, הרי הוא השתקפות השפעתה של השירה הערבית

183 " האנדלוסית שכבר בה הוא יסוד ועיקר. וראיה לכך - שערכיה הנהנתניים , האסתטיים של שירת ספרד העברית לא היו מצומצמים כלל וכלל לחברה חצרנית אלא היו משותפים לשכבות אחרות של החברה היהודית בספרד ואף לקהילות שמחוצה לה, שבהן לא היתה קיימת שכבה חצרנית יהודית. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר, כי גם הרצון ליצור שירה עברית ספרדית מעולה תדכדי פיתוח יחס - שלילי כלפי הפיוט המזרחי הקדום יש להקבילו אל "המגמה הלאומית" של משוררי . אנדלוסיה המוסלמית , כללו של דבר, קפדנותה הלשונית של השירה החצרנית העברית בספרד מתינותה היחסית ודרכי העידון האחרות, צירוף כולם הוא שקבע בה את מעמד האסתטיקה החיובית והנעימה כערך עליון. דבר זה ייחודי הוא לשירה זו, ואינו מצוי בשירה העברית בארץ אחרת כלשהי, אלא כחיקוי חיוור בלבד. שבנו אפוא אל - דברים שפתחנו בהם כדי לקבוע מחד גיסא את מעמדה העדיף של השירה העברית בספרד על פני השירה העברית בארצות אחרות ומאידך - את דמיונה לשירה הערבית בספרד וייחודה לעומתה - תחום אחד של השפעה לא היה באפשרותנו לומר עליו דבר, והוא התתחוס הקשה ביותר להוכחה. המכוון לזיקות בין יצירתס של משוררים עברים בספרד ליצירתם של משוררים ערבים אנדלוסים, אף שברור כי המשוררים העברים הכירו את השירה האנדלוסית ואף עמדו לעתים בקשר ישיר עם יוצריה. קשי ההוכחה נובע בין היתר מכך שבשירה העברית והערבית בספרד היו מוטיבים קונבציונליים רבים, שרווחו גם בשירה הערבית המזרחית. על כל פנים, כנרמז לעיל, השוואה בין שירי הכלא של אלמועתמד מלך סביליה לבין שירי הנדוד והתלונה של משה אבן עזרא מגלה קווי . דמיון רבים, המאפשרים לדבר במושגים של השפעת המשורר הערבי על היהודי מחקר השוואתי באשר להשפעות הישירות של משוררים אנדלוסים על משוררים עברים בספרד מתבקש מאיליו, ואולי יש לראות בו אחת המשימות העיקריות העומדות על סדר היום של חקר השירה העברית בימי הביניים, ר"ל הפקעת המחקר ההשוואתי מן ההתייחסות הכוללנית הן לשירה העברית והן לשירה האנדלוסית, על , מנת לסייע בקביעת ייחודו של המשורר העברי בימי הביניים מעבר לקובנציונליות . שאינה אלא מסווה למשורר הכושל ודוק בעינו של החוקר הנרפה