המילואימניק ששם הכול על השולחן: הגאווה, כתב כאן חדשות בירושלים ולוחם המילואים חיים גולדיטש מספר על המחסור בציוד,  בחיילים ועל מה שמניע אותו לעזוב הכל כל פעם מחדש ולצאת להילחם: "פתאום אתה מבין שאנחנו בסכנה קיומית" | פרק מצולם ומיוחד של הסכת "עוד יום"
 twitterContact with Twitter
 חיים גולדיטש צילום: עוד יום
  כתב כאן חדשות בירושלים,  הוא מעלה את הצורך בלהיאבק על כל חתיכת ציוד וחופשה,  הכעס על אלה שהמשיכו הלאה לחופשות בחו"ל והאהבה העצומה למדינה ולאנשיה,  שגורמת לו לצאת לעזה ולגבול הצפון כל פעם מחדש.הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
  אשכרה במודעות בפייסבוק.  אנחנו מחפשים בלוח דרושים מי רוצה לבוא ולתת עוד חודש.  לוחם מחטיבה אחרת שיושב בבית ולא מתאקלם - בוא איתנו. במודעות בפייסבוק? 
  כן ממש ככה". לוחמים? 
 "לוחמים.  את כל התפקידים מחפשים.  היא מורכבת יחסית מאוכלוסייה מאוד הומוגנית,  דתית מאוד,  ימנית יחסית.  מה קורה בחטיבה שיש הרבה יותר את המורכבות הפוליטית עכשיו,  בהתחלה של המלחמה היה נראה שכולם במצ של "ביחד ננצח" וכל המחלוקות נשארו בבית.  גם עכשיו?
 "יש ויכוחים יותר,  פוליטיים.  ברור שקשה להבין (את כל הפקודות),  למה אני נכנס לשכונת זיתון אחרי שהיו שבע פשיטות בשכונה ויש לי חברים שנהרגו בה? למה אני עוד פעם חוזר? יש דיונים.  אבל בעניין הפוליטי,  אנחנו בלחימה,  אין פה הבדלי דם.  אבא לשניים מישיבת יפו שגדל בעלי שבשומרון,  ואחד הבן של אורן סמדג'ה מנתניה,  שהוא כאילו בכלל צד אחר לגמרי.  זה עולם שונה, בוא נעשה את זה מסודר, "הסשן הנוכחי הוא כרגע חודש,  חטיבת אלכסנדרוני,  שמורכבת בעיקר מיוצאי גדוד 51 של גולני.  אלה חבר'ה מכל האוכלוסייה, בסדיר היית בגולני? 
  שוחררתי ממילואים חצי שנה לפני המלחמה,  כמו עוד רבים וטובים שהצבא פשוט ויתר עליהם.  התחילה המלחמה,  של העוטף.  אחרי חודש וחצי הייתי בהלוויה של מנהל של בית ספר "פלך",  ונהרג בעזה.  התחלתי לחפש מקום שימשוך אותי.  אמרתי לו 'יאללה,  במשגב עם.  אנשים,  מכל הסוגים של האוכלוסייה - עובדי הייטק,  מהנדסים,  מהנדסי בניין".  אני הצטרפתי חודש וחצי פחות,  הייתי ארבעה חודשים". "חוזרים לעבודה,  לאזרחות וזה קשוח.  בחדשות הכול טס.  אבל היה קשה,  השוני". כי מה? 
  כטב"מים שמתפוצצים עלינו,  רחפנים,  מארבים,  משקלים,  זה כאילו מרחק של נסיעה.  בהתחלה,  אתה מתרגל ובחודש השלישי - זהו,  אני חוזר לעבוד,  אני מתחיל בכל הכוח'.  הופ - עוד צו 8". פעם שנייה.  והפעם בהתראה של שבוע וחצי,  מרגישים שזה מוזר,  גם היה על זה קצת רעש,  כתבות בתקשורת.  לחטיבת מילואים שלא נלחמה הרבה שנים.  שואלים בחבר'ה אם מישהו מתכוון להגיע או לא. וואלה. "אבל מה ממש קורה בסשן הזה,  בחודש הזה,  זו תופעה שקצת מראה מה קורה לכוח המילואים.  אין מקלע ואתה המקלען,  והם לא יכולים שלא להגיע.  המשפחות מתפרקות מאחורה.  הבית,  עצמאים,  אבל עכשיו,  כשהגענו לעזה,  אנחנו - פה,  כאן ועכשיו,  מעל 100 אלף מפונים,  אנשים שלא יחזרו לבתים שלהם,  הצפון הוחרב.  אנחנו היינו שם.  אתה מסתובב במטולה כאילו אתה מסתובב בדרום לבנון.  יש סיבה למה אנחנו לא נכנסים לפעילות עכשיו שם,  אבל זה המסוגלות שלנו.  שהוא מרכיב מאוד משמעותי בצבא".  והאוגדות האלה מורכבות מלוחמי מילואים, שהם אנשים שעוזבים את הבית שלהם,  המשפחה ואת הכול - בשביל לעשות,  לתרום ולשמור על המדינה.  אבל יש גבול כמה אתה יכול למתוח אותם.  חיילי המילואים נמתחים עוד ועוד ועוד.  לטווח הארוך,  הצבא עושה דברים חשובים.  הוא מצליח.  אבל לא מצליח לגמרי לעמוד במשימות כי יש בעיה.  גם ההנהגה לא מכוונת למשימות מדויקות". בוא נתחיל לפרק את זה קצת, אתם תופסים את הציר? 
  שחלק מהן תופס את ההגנה,  אנחנו עושים את ההתקפה,  אנחנו עושים פשיטות". "יושבים ממש במגנן על הציר,  שזה כמה בתים מאולתרים עם סוללות חול ואנחנו משפרים אותם לאט-לאט,  זה לא בסיס נורמלי.  'פשיטה' זה יכול להיות מבצע של שישה ימים,  שמונה ימים,  מנטלי". למה יחידת מילואים עושה את זה? למה לא סדירניקים?
 "הסדיר כולו נמצא ברפיח.  היה ברפיח עד לא מזמן.  אבל הסדיר הוא לא כל הצבא,  והכוח הצעיר ביותר,  הוא בנוי ל-12,  24,  48 שעות הראשונות,  אחרי זה צריך עוד אוגדות מילואים שלמות.  זה אומר שאני נכנס ללחימה עם מחלקה של 13 אנשים,  ואני מקבל שעה-שעתיים,  לפני הלחימה, "כי מה-90% יש שחיקה.  יש לנו נפגעים בכוח.  תשמע – עצמאי,  גרוש בהורות משותפת,  שצריך להוציא את הילדים שלו מהבית.  וזה הידלדל לאט-לאט.  אנשים.  הבעיה של השחיקה הזאת - היא בעיה של כולנו.  כי השחיקה קורית בשנה אחת לפני שהתחלנו את לבנון.  שוב,  למי שלא מבין,  סליחה שאני אומר על עזה קייטנה,  אבל עזה זו קייטנת קיץ ליד לבנון.  פה אתה מתמודד עם טווחים של RPG מ-300 מטר,  ושם 5. 5 ק"מ.  "עוד שבועיים",  "עוד חודש",  "עוד חודשיים".  עכשיו,  כולם צריכים להבין את זה: כשהמדינה אומרת את הדבר הזה יכול להיות שזה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית שלה,  יכול להיות שזה חלק מלהרגיע את האזרחים,  הוא יכול ללמוד את משרתי המילואים,  להבין מה מחזיק אותנו.  אנחנו יודעים שאנחנו 1.  אני גם רוצה שתישאר לי משפחה מאחור.  מה נשאר לך מהחיים? המחיר נהיה כבד.  עכשיו,  בתוך צבא,  חטיבה שלמה שעובדת,  מדים,  דלק, בתחילת המלחמה גם שם הייתה התגייסות מטורפת. "הייתה התגייסות,  אבל אנחנו רואים לאט-לאט שדווקא בנושא הזה יש דילול ויש חוסר.  והחוסר הזה משפיע על הפעילות,  על ההתקפה,  על הלחימה".  כי לא נכנס ציוד? 
 "כי חסר נהג 9D אז אין פעילות.  אם אין לי מספיק נהגים להאמרים לשיירות,  אני בבעיה,  וזה משפיע אוטומט עלינו,  לאט-לאט כל המעגל הזה שובר את המוטיבציה של החיילים.  למה? כי אומרים,  הם אומרים לך 'מה,  אתה פה זו העבודה שלך,  אתה לא נתקעת בעבודה,  העסק שבדיוק בנית והוא קרס.  דברים שקורים לנו ביום-יום במחלקה,  הסכנה הקיומית שאנחנו חשים אותה,  זה משהו שבעיקר נפל לי האסימון בשבוע האחרון.  הופ, 40 דקות. "רשמתי על האוטו באבק 'חזרתי הרגע מעזה,  סבלנות,  כי אתה נמצא שם כל כך הרבה פעמים בסיטואציות בקצה - של כעס,  של מתח,  של חוסר הבנה,  צריך לחזור כמו בן אדם נורמלי,  להירגע ולא להתעצבן על מישהו בכביש.  אז אני אמרתי 'שנייה,  לוקח לי זמן,  אני אסע בשקט שלי,  זה עשה את שלו,  הפער הנוסף שהרגשתי זה שאתה מגיע,  ואנשים פשוט בשלהם.  אמרנו שצריך לשמור על השגרה,  וכאילו לנהל שגרת חיים,  ולנהל שגרה עם המלחמה, תסביר.  ביוון,  ומה יותר זול? ואם אני אמצא חופשה,  אני רוצה שאנשים יהיו בחופש,  הנפשי,  הנזק של האנשים שלא יחזרו לעצמם בחיים כי אין להם בתים,  אין להם כלום.  בצפון אנחנו לא נכנסים ללחימה,  זו סכנה קיומית פרופר.  אולי הערכים של ציונות ושל מעורבות פתאום הם זזו כי,  אבל אולי זו ההתעוררות שלנו.  ציפו שזה יעשה את העבודה,  וההנהגה תחתור ותגיע לאנשהו.  תשעה,  גדול עליהם,  לא יכולים. "אבל מה זה 'גדול עלינו'? לא הבנתי.  יש חור בספינה,  המים ממשיכים לעלות.  'גדול עליי,  סבבה,  אני אשים שתי אצבעות ו.  אין פה שאלה.  זה שאנשים אחרים במדינה חושבים,  סלח לי,  על לטוס או להגר לחו"ל - וואלה,  אני מבין אותם,  אבל הם יחזרו לפה עם זנב בין הרגליים בעוד חצי שנה.  הם יחזרו לפה ומה יקרה?
 "זו הספינה שלנו,  לא משנה איך שתרצו להסתכל על זה,  יש חור בספינה והחור רק גדל וגדל,  אם לא נעצור אותו ביחד,  ואם לא נזיז את הפוליטיקה הצידה ואת כל מה שלא מעניין.  לכולם יש טיעונים צודקים.  מכל הצדדים.  אבל יש סיבה למה צריך לעזוב הכול עכשיו ולרכז מאמץ על הדבר הביטחוני הזה.  לא יהיה פה על מה לריב בכלל". נשמע שזה ממש בהגדרה של מלחמת התשה. "אני לא חושב שמישהו שם התכוון שזה יהיה כזה ארוך". "חמאס,  חיזבאללה, לטובת מי זה משחק? 
  כי השחיקה של החברה הישראלית לאט-לאט גוברת,  אתה רואה את זה ברחובות.  אני שומע את החברים הקרובים שלי איך הם מדברים אחד על השני,  כאילו על דעות אחרות.  הכול נהיה על 200%.  זה כאילו אתה מרגיש כל פעם שהקצה מתרחק.  אנחנו צריכים להתאפס,  מה המכנה המשותף של האנשים פה במדינה הזאת.  לא יודע,  סבא שלי וסבתא שלי באו לפה מכל מיני תפוצות רק בשביל שיהיה להם מקום לדרוך,  זה נשאר עדיין אותו דבר,  זה עדיין רלוונטי". כמה ימים אתה בבית עכשיו?
 "יצאתי בהתחלה כי הייתי חולה,  ועכשיו הצטרפתי ליציאה של המחלקה שלי וביום שלישי אנחנו חוזרים ללחימה". ועד מתי הצו? אתם יודעים? 
  יש גבול' וצה"ל מצא סידור.  זה שאתה מבין שאתה צריך להיות ערס גם בתוך הצבא.  למרות שאתה בא כאחוז וחצי,  אם אתה רוצה משהו אתה צריך לשבור כלים,  אתה צריך לאיים".  שקיות עירוי - אין.  יש מחסור.  אז אם התאג"ד אצלנו,  לא יהפוך את השולחן ויצעק,  לא יהיה.  אם לא תצעק,  אם לא תגיד 'בלי 9D אני לא עובד',  לא יהיה 9D.  שאם אין לי שני רחפנים למחלקה אני לא זז - לא יהיה.  יש". אמרת שאתם מסיימים בסוף החודש,  לא עולים כרגע לצפון.  אבל לא יודעים כרגע מתי הצו הבא. כי פשוט יפסיקו לבוא מפעם לפעם ומסבב לסבב?
  למה אני השטיח של המדינה? אני מוכן לתת,  אני מוכן הכול,  מי יודע.  אתה מכיר מישהו שמסוגל לעזוב את המשפחה שלו,  את העבודה שלו עכשיו שלוש שנים? כמות האנשים שאמרו לי 'אני צריך להחליף עבודה'.  אז לא פיטרו אותם כי יש חוק,  אבל בשנייה שהם יחזרו,  זה יהיה טאטוא מאוד מהיר.  זה על השולחן.  השאלה היא לפחות איך תשמור עליי להמשך,  כדי שיהיה פה כוח מילואים". "המסר היחיד זה שתבינו שאנחנו בסכנה קיומית,  תקומו על הרגליים,  כל בן אדם עד גיל 45,  שיקום ויחפש מה הוא יכול לתת.  באוקראינה לפני שנה וחצי-שנתיים,  הייתה מלחמה,  היה איסור עיכוב יציאה מהארץ.  אני מצפה שכל המדינה הזאת תתנהל ככה.  זה קרה במלחמת יום כיפור,  למה עכשיו זה לא קורה? מה עכשיו זה הפראיירים יעשו? "
 וזה לוקח אותי לשאלה האחרונה, "תתעוררו כי אתם לא רואים מה קורה למטה.  מה עכשיו עושים?
  לדעת מה קורה,  מה הדופק,  מה המשמעות של ההחלטות,  כי זה הדבר הכי חמור.  אי קבלת החלטות ברצועת עזה,  אי קבלת ההחלטות כלפי הצפון,  וכמובן על שאר האזרחים שזה הרבה יותר חמור.  אנחנו רק באים לשמור עליהם,  הם מנותקים מהבית שלהם". תגיות |
 גיוס מילואים
 עזה