لخّصلي

במשך שנים רבות התחנכו מרבית התלמידים בעלי לקויות למידה בבתי ספר נפרדים או בכיתות נפרדות במערכת החינוך המיוחד. הנותן העדפה לשילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות. עניין אשר הציב את המורים המורים בפני משימות שלא נדרשו להן קודם לכן. לפתח את כישוריו של הילד בעל הצרכים המיוחדים בהיבטים השכליים, במטרה לשלב את הילד בחברה ובמעכל העבודה. לעודד את הילד לקבל את עצמו כחלק מהקהילה והחברה. לחנך את שאר התלמידים לסובלנות. המורים כתוצאה מכך חוששים מפני השפעות שליליות על שילוב בכיתה- הם חוששים מעומס הדרישות החינוכיות וממחסור בתמיכה ובסיוע. התבצע מחקר בו השתתפו 330 מחנכות בבתי ספר יסודים ממלכתיים במחוז חיפה. רק פחות ממחצית מהמורות מדווחות על ידע קודם בחינוך מיוחד. המחנכות כמעט ולא מקבלות מידע מוקדם על תלמידים בעלי צרכים מיוחדים. מחנכות רבות הסכימו עם הטענה "בסוף יום העבודה בבית הספר אני מרגישה 'גמורה'". מה שבהחלט יכול להעיד על כך שישנה שחיקה של מחנכות, וחסרה הכנה ומעורבות של שלל גורמים אשר יכולים לסייע.

במשך שנים רבות התחנכו מרבית התלמידים בעלי לקויות למידה בבתי ספר נפרדים או בכיתות נפרדות במערכת החינוך המיוחד. בעשורים האחרונים דרשו ההורים שוויון זכויות לילדיהם- וביקשו שיתערבבו יחד עם הכיתות ה"רגילות".
עקב כך, בישראל נחקק חוק חינוך מיוחד ב1988, הנותן העדפה לשילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות. עניין אשר הציב את המורים המורים בפני משימות שלא נדרשו להן קודם לכן.
לחוק זה 3 מטרות חינוכיות עיקריות: 1ראשית, לפתח את כישוריו של הילד בעל הצרכים המיוחדים בהיבטים השכליים, הגופניים, הנפשיים ועוד. במטרה לשלב את הילד בחברה ובמעכל העבודה. שנית, לעודד את הילד לקבל את עצמו כחלק מהקהילה והחברה. ושלישית, לחנך את שאר התלמידים לסובלנות.
המורים כתוצאה מכך חוששים מפני השפעות שליליות על שילוב בכיתה- הם חוששים מעומס הדרישות החינוכיות וממחסור בתמיכה ובסיוע.
במאמר שקראתי של טלמור, רייטר ופייגין (2005), התבצע מחקר בו השתתפו 330 מחנכות בבתי ספר יסודים ממלכתיים במחוז חיפה. הבחירה בבתי ספר יסודיים נעשתה משום שבהם מתבצע כיום עיקר השילוב.
רק פחות ממחצית מהמורות מדווחות על ידע קודם בחינוך מיוחד. האחרות רכשו ידע זה בהשתלמויות, קורסים או הרצאות בודדות.
לפי הממצאים ניתן להבין כי המחנכות חשות כי מידת העזרה שהן מקבלות מהגורמים השונים מועטה במקרה הטוב, ואפילו כלל לא קיימת במקרה הגרוע. בנוסף, המחנכות כמעט ולא מקבלות מידע מוקדם על תלמידים בעלי צרכים מיוחדים.
מחנכות רבות הסכימו עם הטענה "בסוף יום העבודה בבית הספר אני מרגישה 'גמורה'". מה שבהחלט יכול להעיד על כך שישנה שחיקה של מחנכות, וחסרה הכנה ומעורבות של שלל גורמים אשר יכולים לסייע.