Lakhasly

תהליך יצירת השתן בנפרון כולל 3 שלבים: . 1יצירת השתן מתחילה בשלב הסינון הגלומרולרי – מעבר של כל נוזל הפלזמה על כל מרכיביו )פרט לחלבונים בדם ולתאי הדם( לתוך חלל קופסית באומן, התסנין הגלומרולרי מכיל את כל החומרים הקיימים בפלזמה, חלבונים לא עוברים מפני שהם גדולים מדי, ואינם יכולים לעבור את הממברנות של נימי הגלומרולוס ושל קרומי תאי קופסית באומן. הטעונות שלילית דוחות את חלבוני הדם, שגם הם טעונים במטענים שליליים. קטנות שיכולות לעבור סינון ולא עוברות, משום שהן קשורות לחלבונים. כאלו הן למשל חלק ממולקולות הסידן בדם וכמעט כל חומצות השומן. גם תאי הדם אינם ונשארים בתוך נימי הגלומרולוס. קצב הסינון הוא 125 מ"ל/דקה או השתן שבסופו של דבר מגיע לאגן הכליה - pelvis renal שונה בתכלית מהתסנין הראשוני הנוצר כתוצאה מכך שמקופסית באומן עובר התסנין דרך כל חלקי צינורית הנפרון, השינוי בהרכב מתבצע ע "י שני תהליכים: ספיגה חוזרת reabsorption - שכוללת העברת חומרים מהתסנין שבחלל צינורית הנפרון חזרה לנימי הדם, והפרשה secretion – שכוללת מעבר חומרים בכיוון ההפוך - מהדם אל צינורית הנפרון. כ- %20 מהפלזמה עוברת לקופסית באומן בסינון הראשוני ו- %80 הנותרים ממשיכים בכלי הדם שמסביב לנפרון. הסינון הגלומרולרי – Filtration Glumerular – הוא למעשה אולטרא סינון מכיוון שהסינון נעשה דרך נקבים קטנים מאד. הכוח שגורם לסינון הוא הפרש בין הלחץ ההידרוסטטי הקיים בנימי הדם בגלומרולוס לבין הלחץ ההידרוסטטי והאוסמוטי ( הקיים בתוך הנוזל שבקופסית באומן: הכוח ההידרוסטטי נובע מלחץ הדם בנימי הדם בגלומרולוס )שהוא כ- 60 מ "מ כספית(, והוא גבוה יותר מהלחץ הקיים בנימי דם הדבר נובע מכך שקוטר העורקיק הנכנס לגלומרולוס- arterioles afferent גדול בהשוואה לקוטר העורקיק היוצא arterioles efferent . הכוחות שמתנגדים לסינון הם : . הנוזל במרווח בתוך קופסית באומן . 2 הלחץ האוסמוטי שנובע מריכוזים גבוהים יחסית של הכוח הידרוסטטי גובר על כוחות אלו ומביא לסינון ולכוח שמניע את מעבר התסנין לקופסית באומן ולאורך כל צינורית הנפרון עד לאגן בתוך קופסית באומן נוצר תסנין ראשוני. זהו השלב הראשון בתהליך ההפרשה- סינון תחת לחץ . מנימי הגלומרולוס עוברים לקופסית באומן כאמור: מים, GFR – Rate Filtration Glomerular – קצב הסינון הגלומרולרי, כמה מ"ל תסנין נוצרים ה -GFR עולה כאשר קצב זרימת הדם אל תוך הגלומרולוס עולה והוא מווסת ע "י קוטר העורקיק הנכנס והיוצא ועל ידי שינוי בשטח הפנים של הנימים בגלומרולוס . ה -GFR מושפע ישירות מלחץ-הדם בפקעית )גלומרולוס(. יגרום לירידה בלחץ ההידרוסטטי ויפחית באופן ניכר את יצירת התסנין. ה -GFR הוא כ180- ליטר ליום, )125 מ "ל לדקה(. מעבר של כמויות גדולות כל כך של תסנין, גורם לכך שהכליות מקבלות אחוז גדול יחסית של למרות שהן מהוות כ- %1 ממשקל הגוף. בכל רגע נתון מגיעים לכליות %25-20 דבר זה מאפשר לכליות שליטה מהירה על שינוי במרכיבי הפלזמה במצב פיזיולוגי תקין השליטה ב GFR נעשית ע"י הרפיה או התכווצות של קוטר עורקיקי הגלומרולוס arteriole afferent או ה arteriole efferent . אם קוטר ה- afferent יורד, אם קוטר העורקיק היוצא efferent יורד , הלחץ בנימים עולה ולכן ה - GFR יגדל. בהרפיית השרירים בדופן עורקיק ה- efferent, קוטר העורקיק היוצא עולה ויותר אם יש הרחבה של קוטר עורקיק הנכנס לגלומרולוס ה- afferent הלחץ יעלה  GFR יעלה. רמת כיווץ השרירים החלקים בדופן העורקיקים נקבעת ע"י המוח. האוסמוטי והמוח משקלל את הנתונים וקובע את מידת ההתכווצות או ההרפייה. גורם נוסף שמשפיע על ה GFR הוא שטח הפנים של המגע בין נימי הגלומרולוס לקופסית באומן. 2שלב הספיגה החוזרת Reabsorption – רבים מהחומרים שעוברים סינון מהגלומרולוס אינם נמצאים בשתן שעוזב את הגוף, או נמצאים בו בכמויות קטנות יותר חומרים אלו עוברים ספיגה חוזרת מהתסנין הראשוני חזרה אל ספיגה חוזרת של חומרים חיוניים לגוף היא כמעט מושלמת )מים, בעוד שספיגת חוזרת של חומרי פסולת היא בדרך כלל פחות %50 כך שרובם מופרש בשתן. רוב הספיגה החוזרת מתרחשת בחלקו השני של הנפרון - האבובית המקורבת המהווה מבנה צינורי מפותל המנקז את חלל קופסית באומן. הצד הפנימי )שפונה לפנים הצינור( של שכבת תאי האפיתל המרכיבה את דופן האבובית המקורבת, מכוסה במיקרו-סיסים )בליטות זעירות( המגדילים את שטח הפנים של התאים הבאים במגע עם תכולת האבובית- התסנין. מה נתרן ומהכלור שסוננו לנפרון נספגים בחזרה בעזרת מנגנונים פעילים בדרך כלל במהלך הצמוד למעבר אקטיבי )פעיל, גלוקוז וחומצות אמיניות נספגים בחזרה כמעט לחלוטין. בחזרה גם אשלגן אך את מירב האשלגן מוסתת האבובית הרחוקה. האבובית המקורבת עוזרת גם באיזון רמת חומציות הדם: במצב של עודף פחמן דו- חמצני בגוף, נוצרים ביקרבונט ויוני מימן. הוספת מרכיב בסיסי )ביקרבונט( לדם והרחקת עודף 2CO מורידים את רמת חומציות הדם. תאי האבובית המקורבת גם מפרישים חומרים לתוך התסנין כמו יונים של מימן וכן חומצות ובסיסים אורגנים , שרובם הם תוצרי פסולת סופיים של תהליכים מטבולים ובכך עוזרים לווסת את רמת חומציות הדם. קצב הספיגה החוזרת של חלק מהחומרים נתון לבקרה פיסיולוגית. עוברים במצב תקין , %100 עבור חומרים כאלו הכליות למעשה לא מבצעות כל רגולציה על ריכוזם בפלזמה אלא משמרות את הריכוז שקיים בפלזמה באותו זמן. קצב הספיגה החוזרת של מים ויונים רבים, נמצא בוויסות פיסיולוגי )למשל, אדם שותה יותר מים ממה שהוא צריך , תוך מספר מועט של שעות הוא יתחיל לתת כמויות מוגברות של שתן עד שעודפי המים הללו יופרשו מהגוף(. תהליך הספיגה החוזרת מתרחש כאמור סף הכליה - רבים מהמסלולים של ספיגה חוזרת אקטיבית מוגבלים בכמות החומר שהם יכולים ההגבלה נובעת בעיקר מכמות של חלבוני ההעברה שפועלים בספיגה החוזרת האקטיבית - עליית ריכוזו של חומר מסוים בפלזמה, מביאה לעליית ריכוזו בתסנין, כזה שלא יכול להיספג חזרה כיוון שכל חלבוני ההעברה רוויים. זהו הסף המקסימלי של החומר וכשחומר מגיע לריכוז זה בפלסמת הדם הוא מופרש בשתן – כך למשל קורה לגבי הגלוקוז גלוקוזוריה – הופעת גלוקוז בשתן המתרחשת אם רמת הגלוקוז בדם גבוהה ישנה גם ספיגה חוזרת פאסיבית, אוריאה urea הוא אחד מהחומרים שעוברים ספיגה ריכוז האוריאה בקופסית באומן, tubule proximal נספגים חזרה מים. ריכוזי האוריאה בתסנין )כמו גם חומרים אחרים שאינם עוברים ספיגה אקטיבית( עולה, והוא גבוה מהריכוז בדם. הדבר גורם למעבר של אוריאה בדיפוזיה מצינורית הנפרון לנימי הדם המקיפות אותו, מהאוריאה נספג מחדש חזרה לדם. ספיגה של נתרן אשלגן ומים: כמות המים והמלח המופרשים מהגוף בשתן שווה לכמות המים והמלח הנצרכים, שאין שינוי במשק המים והמלח בגוף )הצריכה הממוצעת התקינה: 2550 מ"ל מים )שתיה, איבוד בשתן: כ- 1500 מ"ל מים וכ10 גר' מלח המופרשים ביום. התוצאה של איזון זה בין צריכה להפרשה נובע בעיקר מוויסות הרכב השתן ומרכיביו : מים ונתרן עוברים מהגלומרולוס לקופסית באומן. שניהם גם עוברים ספיגה חוזרת משמעותית, %99 אבל לא עוברים בהפרשה. ספיגת הנתרן היא תהליך אקטיבי בעיקרו, חלקי הנפרון: בערך 3/2 מהספיגה החוזרת מתרחשת באבובית המקורבת- tubule proximal, אבובית מפותלת מרוחקת ומאספת tubule convoluted distal ו- ספיגה חוזרת של מים מתבצעת ע"י דיפוזיה בעקבות ספיגת הנתרן. התהליך האקטיבי העיקרי בספיגת הנתרן נעשה על ידי משאבות נתרן/אשלגן שמעבירות את יוני הנתרן מהתסנין חזרה לנימי הדם. תהליך זה מסתייע ע"י מספר סוגי חלבוני מעבר. החומר שמייצג את שיעור הסינון בכליות הוא הקראטינין הנוצר בתהליך חילוף החומרים של קראטין Creatine(. קראטין הוא אחד המרכיבים החשובים ברקמת השריר המשתתף בתהליך ייצור האנרגיה בשרירים. בתהליך חילוף החומרים הופך הקראטין לקראטינין (Creatinine(ומופרש דרך הכליות. השריר ואת תפקוד הכליות. יחסית, וכאשר מסת השרירים נמוכה - ערכי הקראטינין נמוכים. טווח הערכים התקין של 6 מיליגרם לדציליטר. הקראטינין מופרש ישירות על-ידי פינוי הקראטינין מייצג בקירוב את שיעור הסינון בכליות GFR - . Rate Filtration Glomerular ( . בצינוריות סמוכות, זרועות לולאת הנלה , והוא המביא ליצירת שתן היפר- אוסמוטי : בתהליכי הספיגה החוזרת בלולאת הנלה Loop Henele, השונים: 1 חדירות למים רק בקרומי תאי הזרוע היורדת Loop Henele Descending 2 ספיגה אקטיבית של נתרן כלורי בתאי הזרוע העולה Loop Henele Ascending ספיגה זו מהווה כוח מניע לכל תהליכי ריכוז השתן ומעבר המים( עיקרון הזרימה הנגדית המתגברת multiplication current counter תנועת החומרים מתרחשת בין 3 מדורים: הנוזל באבובית )התסנין(, הנוזל החוץ-תאי ונוזל הדם. איך הופך הנוזל הבין-רקמתי להיפראוסמוטי ? העולה. כמו כן , כך שמלחים מוצאים מהתסנין לנוזל הבין תאי, אך מים לא עוברים בעקבותיהם - ) נוזל התסנין הופך להיות מהאבובית(. 2 בזרוע היורדת: לתוך הזרוע היורדת של לולאת הנלה נכנס נוזל באוסמולריות דומה לזו של ואלקטרוליטים )מלחים(. וחומצות אמיניות, שנספגו חזרה באבובית המקורבת. קרומי התאים בזרוע היורדת חדירים ליונים ובעלי חדירות גבוהה ביותר למים , כך שמתקיימת השוואה אוסמולרית בין הנוזל בזרוע היורדת לבין הנוזל הבין-רקמתי , ולכן הנוזל הבין-רקמתי במדולה מרוכז יותר והיפר אוסמוטי. יוני נתרן שמוצאים מהזרוע העולה נכנסים לזרוע היורדת וכן מים. היורדת , נוזל בין -רקמתי היפראוסמוטי , נוזל היפואוסמוטי בזרוע העולה . 3 בהמשך האפקט ההיפר אוסמוטי מוגבר - הנוזל בחלק היורד שמגיע מהאבובית המקורבת 300 מיליאוסמול/ליטר( דוחף את הנוזל ההיפראוסמוטי שבזרוע היורדת קדימה וכך נוצרים לאורך לולאת הנלה מפלי ריכוזים, כאשר בתחתית הלולאה הריכוז האוסמולרי של התסנין מגיע ל 1200 מיליאוסמול/ליטר שזהו הריכוז המירבי לריכוז השתן שהכליה יכולה ליצור. הרי הוצאת הנתרן ומומסים אחרים ע"י המשאבות קלה יותר ויכולה להתבצע בכמויות גבוהות. 4 בקצה הזרוע העולה , הנוזל מאד היפואוסמוטי )100 מיליאוסמול/ליטר(. נוזל זה נכנס לאבובית המרוחקת ובדומה לזרוע העולה יש ספיגה מחדש של מלחים וכמעט שאין מעבר של מים והנוזל הופך עוד יותר היפואוסמוטי )80 מיליאוסמול/ ליטר(. מתרחשת חזרה לריכוז מומסים נמוך אך עם נפח מים קטן בהרבה מאשר בתסנין הראשוני משום שכמות גדולה של מים נספגה כבר בזרוע היורדת. 5 באזור של האבובית המרוחקת והמאספת בקורטקס ובנוכחות ADH, מהתסנין ההיפואוסמוטי, אל הדם עד להשוואת ריכוזים )300 מיליאוסמול/ליטר(. 6 באיזור המדולה ובנוכחות ADH, הבין- תאי במדולה, )בעקבות התהליכים שהתרחשו בלולאת הנלה( עד שריכוז השתן מגיע לריכוז המקסימלי )1200 מיליאוסמול/ליטר( כפי שקיים בתחתית הלולאה. הדם, כך שאינם משפיעים על ריכוז הנוזל הבין- תאי במדולה. שמאפשרת יצירה של סביבה בין -תאית היפראוסמולרית, לא תתרחש ספיגה חוזרת של מים בצינור המאסף בהשפעת ADH והשתן שיופרש יהיה בנפח גבוה ובריכוז נמוך. )אין צורך לזכור את הערכים של מרוכזת (היפראוסמוטית) החדירות למים משתנה במקטעים שונים של הצינור. ושם ולכן, חלק זה של הצינור תמיד מבצע ספיגה חוזרת של מים ונתרן באותם סדרי גודל. לצינורית המאספת ה- ducts collecting חדירות משתנה למים – שיכולה להיות גבוהה או נמוכה, ונתונה לשליטה פיסיולוגית של הורמונים. הגורם העיקרי המשפיע על שינויי חדירות אלו, הוא כאמור הורמון הפפטידי המופרש ע "י הנוירוהיפופיזה ונקרא ADH – hormone Antidiuretic( בין השאר ADH משפעל את האדנוהיפופיזה ליצור ולהפריש של ACTH, שפועל על הקורטקס של האדרנל ליצירה והפרשת אלדוסטרון שמשפיע על הגברת הספיגה החוזרת של יוני הנתרן באזור הורמון זה גורם להפעלת חלבונים שפועלים כתעלות מים. החדירות למים גדלה ורובם נספגים בחזרה לנימי הדם, ומופרש החוצה בהיעדר ADH, נפח השתן יעלה בהרבה והוא יהפוך להיות היפואוסמוטי )כלומר בעל אוסמולריות נמוכה בהרבה משל הפלסמה(. בעיקר יוני מימן ואשלגן. נמצא בנוזל החוץ תאי. עליה בריכוז אשלגן חוץ תאי יכולה לגרום להפרעות קצב בלב. ירידה בריכוז האשלגן החוץ תאי עלולה לגרום לרפיון שרירים. באדם בריא איזון רמת אשלגן בדם נשמר ע"י הפרשה בהתאמה לצריכה, כשרוב ההפרשה מתבצעת דרך השתן. אשלגן עובר סינון בקלות בגלומרולוס, ואילו באבובית המקורבת- tubule proximal ובלולאת הנלה עובר ספיגה חוזרת לדם. אשלגן יכול גם להיות מופרש באבובית המאספת- ducts collecting cortical מנימי הדם לצינורית הנפרון , כך, וכל מה שיוצא עם השתן היא הכמות הקטנה שעברה סינון ולא נספגה מחדש. התאים שמפרישים אלדוסטרון בקורטקס האדרנל רגישים לריכוז האשלגן בנוזל החוץ תאי העוטף אותם, ומפרישים אלדוסטרון כשהריכוז האשלגן בדם עולה. תהליכים נוספים המתרחשים בכליה: 1הכליה כמערכת שמווסתת לחץ דם- מנגנון רנין- אנגיוטנסין - מערכת רנין בכליה מופעלת כאשר לחץ הדם נמוך ותפקידה להעלות את לחץ הדם. עליית לחץ דם נעשית בשלב ראשון ע "י של נתרן. 2מערכת ADH מופעלת בהשפעת התייבשות ועליית ריכוז המומסים בדם כתוצאה מאיבוד מים. המומסים בדם. המרוחקת בכליה, ושם נוצרת הנגזרת הפעילה של ויטמין D, העיכול. -4 הכליה כמווסתת pH - אחד מתפקידיה המרכזיים של הכליה היא לווסת את רמת החומציות בדם: איך הגוף נפטר מעודף חומצות ? א. בתהליך ההפרשה של ייצור השתן, בעזרת משאבות של יוני מימן ולכן השתן חומצי. ב. הכליה מייצרת חומר בסיסי ביקרבונט ) 3NaHCO (. למים . פד"ח זה מתרכב עם המים ליצירת חומצה פחמתית : 2CO+O2H---- >נוצר 3CO2H( חומצה פחמתית(. מחומצה זו נוטה להשתחרר יון מימן שמופרש באבובית. במקומו מתחברת למולקולת החומצה יון נתרן ונוצר הבסיס ביקרבונט 3NaHCO. מימן חופשי שנוצר בגוף. קשירה זו תנטרל את יון המימן עד שיופרש בשתן. 45) -5 הכליה מייצרת הורמון אריטרופאטין המשפיע על יצירת תאי דם אדומים )אריטרוציטים( במח העצמות וקיימת בקרה של משוב שלילי על יצירתו המופעל על ידי ירידה ברמת החמצן בדם . ספיקת כליות- כמה מ"ל דם עוברים ביחידת הזמן בכליות. ספיקה מהווה מדד לתפוקה – כמה מ"ל נוזל עוברים דרך שטח חתך ביחידת זמן. קיים קשר בין אי ספיקת לב לאי ספיקת כליות. מצב של אי ספיקת לב יתבטא בשלב מתקדם בפגיעה בכליות. הידרדרות במצבם של חולי אי ספיקת לב מביאה לפגיעה כלייתית כתוצאה מירידה משמעותית באספקת הדם לכליה וגורמת לפגיעה במצבם ולירידה בתוחלת החיים. לסיכום שלבים ותהליכים ביצירת השתן : לסיכום - יצירת השתן בנפרון מתבצעת בשלושה תהליכים: באומן. הנוזל הנוצר בקופסית נקרא תסנין. ומים. 2 ספיגה חוזרת (מן האבובית אל הדם) : סביב האבובית נמצאים נימים )שהגיעו מהפקעית( הקירבה הפיזית בין האבובית לנימים והעובדה ששניהם מורכבים משכבת תאים בודדה, מאפשרים תנועת מומסים ומים מהאבובית אל הנימים. א. באבובית המקורבת :בה מתבצעת מרבית הספיגה החוזרת אל הנוזל הבינתאי בכליה ומשםשלבי הספיגה החוזרת: מועברים מחלל האבובית החוצה בהעברה + לנימי הדם המלווים את הנפרון. אקטיבית, בעקבותיו נודדים יוני כלור ) Cl-) , המים יוצאים אף הם. הגלוקוז נספג כולו חזרה , פעילה. כך גם החומצות האמיניות. ב. לולאת הנלה : ספיגה חוזרת של מלחים מתרחשת כמעט כולה בזרוע העולה העבה של הלולאה. הזרוע היורדת כמעט ואינה סופגת מומסים אך סופגת מים. נוצרת סביבה היפראוסמוטית סביב החלקים האחרונים של אבובית הנפרון. ג. האבובית המרוחקת והצינור המאסף : נספג שאר הנתרן בספיגה אקטיבית באמצעות משאבת נתרן- אשלגן ובסיוע ההורמו אלדוסטרון. •באבובית המרוחקת נמשכת ספיגת המים בסיוע ההורמון ADH . וכן מופרשים יוני המימן 3 הפרשה - מעבר של חומרים מנימי הדם אל אבובית הנפרון, בעיקר יוני מימן ואשלגן וכן שתנן. תאי ברקמות השונות. הסביבה היציבה מבטיחה תפקוד יעיל של התאים. הרכב השתן : השתן מורכב מתמיסה מימית של פסולת מטבולית ומרכיבים נוספים ומכיל כמויות גדולות חומצת שתן , קריאטינין ונתרן כלורי ועוד כמויות קטנות של חומרים רבים מחקרים אחרונים מצאו שהשתן מכיל כ3000- חומרים (. שתן הוא האמצעי העיקרי להפרשת כימיקלים ותרופות מהגוף. ניתן לזהות ולנתח כימיקלים אלה בבדיקת שתן וכך לקבוע אבחנה של הרעלה או נטילה של חומרים כימיים אסורים. השתן סטרילי בצאתו מהגוף . בשלפוחית נמצאת תמיד שארית שתן קטנה שהוא שתן "עומד" בתוך קיפולים של שלפוחית השתן. אינם מזיקים . השופכה פתוחה לעולם החיצון, חיידקים ופטריות. השתן כמעט לאחר צאתו, מתפרקת מולקולת האוריאה לשתי מולקולות של אמוניה וחיידקים שמזהמים את השתן הופכים הכימיקלים בתוכו לבעלי ריח והם הגורמים לריח האופייני לשתן עומד. הצבע הצהוב של השתן נוצר בשל פיגמנט הנקרא יורובילין, אחר הוא הבילירובין. בכבד, ומאוחסן בכיס המרה . משם הוא מופרש למעיים , הצואה. חלק מהבילירובין נשאר בזרם הדם, ומשם מועבר לכליות בהן הוא מתפרק לפיגמנט

ב.פיזיולוגיה
תהליך יצירת השתן בנפרון כולל 3 שלבים: .1 סינון (Filtration(, .2 ספיגה חוזרת
(Secretion) הפרשה .3 ,)Reabsorption)
.1יצירת השתן מתחילה בשלב הסינון הגלומרולרי – מעבר של כל נוזל הפלזמה על כל
מרכיביו )פרט לחלבונים בדם ולתאי הדם( לתוך חלל קופסית באומן, נוצר התסנין גלומרולרי
filtrate glomerular, התסנין הגלומרולרי מכיל את כל החומרים הקיימים בפלזמה, בריכוזים
זהים לריכוזי הפלזמה. חלבונים לא עוברים מפני שהם גדולים מדי, ואינם יכולים לעבור את
הממברנות של נימי הגלומרולוס ושל קרומי תאי קופסית באומן. כמו כן, תעלות בקרומי התאים
הטעונות שלילית דוחות את חלבוני הדם, שגם הם טעונים במטענים שליליים. ישנן מולקולות
קטנות שיכולות לעבור סינון ולא עוברות, משום שהן קשורות לחלבונים. דוגמאות למולקולות
כאלו הן למשל חלק ממולקולות הסידן בדם וכמעט כל חומצות השומן. גם תאי הדם אינם
עוברים סינון בגלל גודלם, ונשארים בתוך נימי הגלומרולוס. קצב הסינון הוא 125 מ"ל/דקה או
180 ליטר/יום!
השתן שבסופו של דבר מגיע לאגן הכליה - pelvis renal שונה בתכלית מהתסנין הראשוני הנוצר
בגלומרלוס, כתוצאה מכך שמקופסית באומן עובר התסנין דרך כל חלקי צינורית הנפרון, והרכבו
עובר שינוי.
השינוי בהרכב מתבצע ע "י שני תהליכים: ספיגה חוזרת reabsorption - שכוללת העברת
חומרים מהתסנין שבחלל צינורית הנפרון חזרה לנימי הדם, והפרשה secretion – שכוללת
מעבר חומרים בכיוון ההפוך - מהדם אל צינורית הנפרון. ההעברה, בשני הכיוונים, מתרחשת
בדיפוזיה או בהולכה אקטיבית. כ- %20 מהפלזמה עוברת לקופסית באומן בסינון הראשוני
בגלומרולוס. ו- %80 הנותרים ממשיכים בכלי הדם שמסביב לנפרון.
הסינון הגלומרולרי – Filtration Glumerular – הוא למעשה אולטרא סינון מכיוון שהסינון
נעשה דרך נקבים קטנים מאד.
הכוח שגורם לסינון הוא הפרש בין הלחץ ההידרוסטטי הקיים בנימי הדם בגלומרולוס לבין הלחץ
)ההידרוסטטי והאוסמוטי ( הקיים בתוך הנוזל שבקופסית באומן: הכוח ההידרוסטטי נובע מלחץ
הדם בנימי הדם בגלומרולוס )שהוא כ- 60 מ "מ כספית(, והוא גבוה יותר מהלחץ הקיים בנימי דם
אחרים בגוף. הדבר נובע מכך שקוטר העורקיק הנכנס לגלומרולוס- arterioles afferent גדול
בהשוואה לקוטר העורקיק היוצא arterioles efferent . הכוחות שמתנגדים לסינון הם : .1 לחץ
הנוזל במרווח בתוך קופסית באומן .2 הלחץ האוסמוטי שנובע מריכוזים גבוהים יחסית של
חלבונים שלא יכולים להסתנן, בתוך נימי הדם. הכוח הידרוסטטי גובר על כוחות אלו ומביא
לסינון ולכוח שמניע את מעבר התסנין לקופסית באומן ולאורך כל צינורית הנפרון עד לאגן
הכליה - pelvis renal. בתוך קופסית באומן נוצר תסנין ראשוני. זהו השלב הראשון בתהליך
ההפרשה- סינון תחת לחץ .מנימי הגלומרולוס עוברים לקופסית באומן כאמור: מים, שתנן,
מלחים ,גלוקוז וחומצות אמיניות.
GFR – Rate Filtration Glomerular – קצב הסינון הגלומרולרי, כמה מ"ל תסנין נוצרים
ביחידת זמן.
ה -GFR עולה כאשר קצב זרימת הדם אל תוך הגלומרולוס עולה והוא מווסת ע "י קוטר העורקיק
הנכנס והיוצא ועל ידי שינוי בשטח הפנים של הנימים בגלומרולוס .
ה -GFR מושפע ישירות מלחץ-הדם בפקעית )גלומרולוס(. איבוד דם חמור, או איבוד נוזלים,
למשל, יגרום לירידה בלחץ ההידרוסטטי ויפחית באופן ניכר את יצירת התסנין.
באדם ששוקל 70 ק"ג, ה -GFR הוא כ180- ליטר ליום, ב- 24 שעות. )125 מ "ל לדקה(.
מעבר של כמויות גדולות כל כך של תסנין, גורם לכך שהכליות מקבלות אחוז גדול יחסית של
תפוקת הלב. למרות שהן מהוות כ- %1 ממשקל הגוף. בכל רגע נתון מגיעים לכליות %25-20
מתפוקת הלב השמאלי. דבר זה מאפשר לכליות שליטה מהירה על שינוי במרכיבי הפלזמה
והפרשה יעילה של פסולת.
במצב פיזיולוגי תקין השליטה ב GFR נעשית ע"י הרפיה או התכווצות של קוטר עורקיקי
הגלומרולוס arteriole afferent או ה arteriole efferent . אם קוטר ה- afferent יורד, פחות דם
זורם לנימים, הלחץ בהם יקטן. לכן, ה GFR יקטן. אם קוטר העורקיק היוצא efferent יורד ,
מואטת יציאת הדם , הלחץ בנימים עולה ולכן ה - GFR יגדל.
באותו מנגנון, בהרפיית השרירים בדופן עורקיק ה- efferent, קוטר העורקיק היוצא עולה ויותר
דם יזרום החוצה, ה GFR יקטן. אם יש הרחבה של קוטר עורקיק הנכנס לגלומרולוס ה- afferent
יותר דם יזרום פנימה, הלחץ יעלה  GFR יעלה.
רמת כיווץ השרירים החלקים בדופן העורקיקים נקבעת ע"י המוח. קיימים חיישנים ללחץ
האוסמוטי והמוח משקלל את הנתונים וקובע את מידת ההתכווצות או ההרפייה.
גורם נוסף שמשפיע על ה GFR הוא שטח הפנים של המגע בין נימי הגלומרולוס לקופסית באומן.
.2שלב הספיגה החוזרת Reabsorption – רבים מהחומרים שעוברים סינון
מהגלומרולוס אינם נמצאים בשתן שעוזב את הגוף, או נמצאים בו בכמויות קטנות יותר
מהמסוננות בתחילת התהליך. חומרים אלו עוברים ספיגה חוזרת מהתסנין הראשוני חזרה אל
נימי הדם שסביב האבובית. ספיגה חוזרת של חומרים חיוניים לגוף היא כמעט מושלמת )מים,
יונים אנאורגניים וחומרים אורגניים(, בעוד שספיגת חוזרת של חומרי פסולת היא בדרך כלל פחות
מ- ,%50 כך שרובם מופרש בשתן.
רוב הספיגה החוזרת מתרחשת בחלקו השני של הנפרון - האבובית המקורבת המהווה מבנה
צינורי מפותל המנקז את חלל קופסית באומן. הצד הפנימי )שפונה לפנים הצינור( של שכבת תאי
האפיתל המרכיבה את דופן האבובית המקורבת, מכוסה במיקרו-סיסים )בליטות זעירות(
המגדילים את שטח הפנים של התאים הבאים במגע עם תכולת האבובית- התסנין.
כשני שלישים מהמים, מה נתרן ומהכלור שסוננו לנפרון נספגים בחזרה בעזרת מנגנונים פעילים
וסבילים בדפנות האבובית, בדרך כלל במהלך הצמוד למעבר אקטיבי )פעיל, תוך השקעת אנרגיה(
של נתרן. גלוקוז וחומצות אמיניות נספגים בחזרה כמעט לחלוטין. מהאבובית המקורבת נספגים
בחזרה גם אשלגן אך את מירב האשלגן מוסתת האבובית הרחוקה. האבובית המקורבת עוזרת גם
באיזון רמת חומציות הדם: במצב של עודף פחמן דו- חמצני בגוף, נוצרים ביקרבונט ויוני מימן.
הוספת מרכיב בסיסי )ביקרבונט( לדם והרחקת עודף 2CO מורידים את רמת חומציות הדם.
תאי האבובית המקורבת גם מפרישים חומרים לתוך התסנין כמו יונים
של מימן וכן חומצות ובסיסים אורגנים ,שרובם הם תוצרי פסולת סופיים של תהליכים
מטבולים ובכך עוזרים לווסת את רמת חומציות הדם.
קצב הספיגה החוזרת של חלק מהחומרים נתון לבקרה פיסיולוגית. חומרים אורגניים, גלוקוז
למשל, עוברים במצב תקין ,ספיגה חוזרת של .%100 עבור חומרים כאלו הכליות למעשה לא
מבצעות כל רגולציה על ריכוזם בפלזמה אלא משמרות את הריכוז שקיים בפלזמה באותו זמן.
בניגוד לכך, קצב הספיגה החוזרת של מים ויונים רבים, נמצא בוויסות פיסיולוגי )למשל, אם
אדם שותה יותר מים ממה שהוא צריך , תוך מספר מועט של שעות הוא יתחיל לתת כמויות
מוגברות של שתן עד שעודפי המים הללו יופרשו מהגוף(. תהליך הספיגה החוזרת מתרחש כאמור
בדיפוזיה או בהעברה אקטיבית.
סף הכליה - רבים מהמסלולים של ספיגה חוזרת אקטיבית מוגבלים בכמות החומר שהם יכולים
להעביר ליחידת זמן. ההגבלה נובעת בעיקר מכמות של חלבוני ההעברה שפועלים בספיגה החוזרת
האקטיבית - עליית ריכוזו של חומר מסוים בפלזמה, מביאה לעליית ריכוזו בתסנין, עד לריכוז
כזה שלא יכול להיספג חזרה כיוון שכל חלבוני ההעברה רוויים. זהו הסף המקסימלי של החומר
וכשחומר מגיע לריכוז זה בפלסמת הדם הוא מופרש בשתן – כך למשל קורה לגבי הגלוקוז
והחומצות האמיניות. גלוקוזוריה – הופעת גלוקוז בשתן המתרחשת אם רמת הגלוקוז בדם גבוהה
מהסף המכסימלי.
ישנה גם ספיגה חוזרת פאסיבית, בדיפוזיה. אוריאה urea הוא אחד מהחומרים שעוברים ספיגה
חוזרת בצורה זו. ריכוז האוריאה בקופסית באומן, זהה לזה שבדם. בצינורית המקורבת-
tubule proximal נספגים חזרה מים. כתוצאה מכך, ריכוזי האוריאה בתסנין )כמו גם חומרים
אחרים שאינם עוברים ספיגה אקטיבית( עולה, והוא גבוה מהריכוז בדם. הדבר גורם למעבר של
אוריאה בדיפוזיה מצינורית הנפרון לנימי הדם המקיפות אותו, עם מפל הריכוזים, עד שכ- %50
מהאוריאה נספג מחדש חזרה לדם.
ספיגה של נתרן אשלגן ומים:
במצב תקין, כמות המים והמלח המופרשים מהגוף בשתן שווה לכמות המים והמלח הנצרכים, כך
שאין שינוי במשק המים והמלח בגוף )הצריכה הממוצעת התקינה: 2550 מ"ל מים )שתיה, מזון,
מים מטבוליים(, 10.5 גר' מלח. איבוד בשתן: כ- 1500 מ"ל מים וכ10 גר' מלח המופרשים ביום.
התוצאה של איזון זה בין צריכה להפרשה נובע בעיקר מוויסות הרכב השתן ומרכיביו :
מים ונתרן עוברים מהגלומרולוס לקופסית באומן. שניהם גם עוברים ספיגה חוזרת משמעותית,
כ- ,%99 אבל לא עוברים בהפרשה. ספיגת הנתרן היא תהליך אקטיבי בעיקרו, ומתרחש בכל
חלקי הנפרון: בערך 3/2 מהספיגה החוזרת מתרחשת באבובית המקורבת- tubule proximal,
והשאר בלולאת הנלה, אבובית מפותלת מרוחקת ומאספת tubule convoluted distal ו-
duct collecting. ספיגה חוזרת של מים מתבצעת ע"י דיפוזיה בעקבות ספיגת הנתרן.
התהליך האקטיבי העיקרי בספיגת הנתרן נעשה על ידי משאבות נתרן/אשלגן שמעבירות את יוני
הנתרן מהתסנין חזרה לנימי הדם. תהליך זה מסתייע ע"י מספר סוגי חלבוני מעבר.
החומר שמייצג את שיעור הסינון בכליות הוא הקראטינין הנוצר בתהליך חילוף
החומרים של קראטין Creatine(. קראטין הוא אחד המרכיבים החשובים ברקמת השריר
המשתתף בתהליך ייצור האנרגיה בשרירים. בתהליך חילוף החומרים הופך הקראטין לקראטינין
(Creatinine(ומופרש דרך הכליות. רמת הקראטינין בדם מייצגת שני מרכיבים: את מסת
השריר ואת תפקוד הכליות. כאשר מסת השרירים גדולה - ערכי הקראטינין בנסיוב גבוהים
יחסית, וכאשר מסת השרירים נמוכה - ערכי הקראטינין נמוכים. טווח הערכים התקין של
קראטינין הוא צר יחסית: 1.2-0.6 מיליגרם לדציליטר. הקראטינין מופרש ישירות על-ידי
הכליות בשתן ורק אחוז קטן ממנו נספג חזרה דרך אבובית הכליה. לכן, פינוי הקראטינין מייצג
בקירוב את שיעור הסינון בכליות GFR - .)Rate Filtration Glomerular ( .
ריכוז השתן מתבצע בלולאת הנלה בעזרת מנגנון ה- Countercurrent הזרימה הנגדית
בצינוריות סמוכות, זרועות לולאת הנלה , והוא המביא ליצירת שתן היפר- אוסמוטי :
בתהליכי הספיגה החוזרת בלולאת הנלה Loop Henele, קיימים שני תהליכים באזורי הלולאה
השונים:
.1 חדירות למים רק בקרומי תאי הזרוע היורדת Loop Henele Descending
.2 ספיגה אקטיבית של נתרן כלורי בתאי הזרוע העולה Loop Henele Ascending
)ספיגה זו מהווה כוח מניע לכל תהליכי ריכוז השתן ומעבר המים(
עיקרון הזרימה הנגדית המתגברת multiplication current counter
תנועת החומרים מתרחשת בין 3 מדורים: הנוזל באבובית )התסנין(, הנוזל החוץ-תאי ונוזל הדם.
איך הופך הנוזל הבין-רקמתי להיפראוסמוטי ?
בלולאת הנלה מתקיימת זרימה נגדית של התסנין הזורם בכיוונים הפוכים בזרוע היורדת ובזרוע
העולה.
.1 בזרוע העולה: נתרן וכלור נספגים/מועברים לנוזל הבין-רקמתי בעזרת חלבוני מעבר,
טרנספורטרים, אקטיביים. כמו כן , קרומי תאי הזרוע העולה אינם חדירים למים ,כך שמלחים
מוצאים מהתסנין לנוזל הבין תאי, אך מים לא עוברים בעקבותיהם - ) נוזל התסנין הופך להיות
היפו -אוסמוטי בזמן שהנוזל הבין-רקמתי הופך ל-היפר-אוסמוטי, עקב הוצאת המלחים
מהאבובית(.
.2 בזרוע היורדת: לתוך הזרוע היורדת של לולאת הנלה נכנס נוזל באוסמולריות דומה לזו של
פלזמת הדם - mOs300 - לאחר שבאבובית המקורבת התבצעה ספיגה שווה של מים
ואלקטרוליטים )מלחים(. בשלב זה הרכב התסנין כבר שונה מזה שבפקעית שכן אינו מכיל גלוקוז
וחומצות אמיניות, שנספגו חזרה באבובית המקורבת. קרומי התאים בזרוע היורדת חדירים
ליונים ובעלי חדירות גבוהה ביותר למים ,כך שמתקיימת השוואה אוסמולרית בין הנוזל בזרוע
היורדת לבין הנוזל הבין-רקמתי ,שהיא גבוהה בכ 200- L/mOsmol - מזו של הזרוע העולה .ולכן
הנוזל הבין-רקמתי במדולה מרוכז יותר והיפר אוסמוטי. יוני נתרן שמוצאים מהזרוע העולה
נכנסים לזרוע היורדת וכן מים.
בשלב זה מושג האפקט ההיפראוסמוטי בנוזל הבין -רקמתי - כיוון שנוזל היפראוסמוטי בזרוע
היורדת ,נוזל בין -רקמתי היפראוסמוטי ,נוזל היפואוסמוטי בזרוע העולה .
.3 בהמשך האפקט ההיפר אוסמוטי מוגבר - הנוזל בחלק היורד שמגיע מהאבובית המקורבת
)300 מיליאוסמול/ליטר( דוחף את הנוזל ההיפראוסמוטי שבזרוע היורדת קדימה וכך נוצרים
לאורך לולאת הנלה מפלי ריכוזים, כאשר בתחתית הלולאה הריכוז האוסמולרי של התסנין מגיע
ל 1200 מיליאוסמול/ליטר שזהו הריכוז המירבי לריכוז השתן שהכליה יכולה ליצור.
מכיוון שהנוזל שמגיע אל האבובית העולה הוא בעל אוסמולריות גבוהה, הרי הוצאת הנתרן
ומומסים אחרים ע"י המשאבות קלה יותר ויכולה להתבצע בכמויות גבוהות.
.4 בקצה הזרוע העולה ,הנוזל מאד היפואוסמוטי )100 מיליאוסמול/ליטר(. נוזל זה נכנס לאבובית
המרוחקת ובדומה לזרוע העולה יש ספיגה מחדש של מלחים וכמעט שאין מעבר של מים והנוזל
הופך עוד יותר היפואוסמוטי )80 מיליאוסמול/ ליטר(.
מתרחשת חזרה לריכוז מומסים נמוך אך עם נפח מים קטן בהרבה מאשר בתסנין הראשוני משום
שכמות גדולה של מים נספגה כבר בזרוע היורדת.
.5 באזור של האבובית המרוחקת והמאספת בקורטקס ובנוכחות ADH, יש מעבר של מים
מהתסנין ההיפואוסמוטי, אל הדם עד להשוואת ריכוזים )300 מיליאוסמול/ליטר(.
.6 באיזור המדולה ובנוכחות ADH, תהיה יציאה מאסיבית של מים בשל הריכוז הגבוה של הנוזל
הבין- תאי במדולה, )בעקבות התהליכים שהתרחשו בלולאת הנלה( עד שריכוז השתן מגיע לריכוז
המקסימלי )1200 מיליאוסמול/ליטר( כפי שקיים בתחתית הלולאה. המים שיצאו מגיעים לנימי
הדם, כך שאינם משפיעים על ריכוז הנוזל הבין- תאי במדולה.
שני השלבים הראשונים קריטיים בייצור שתן מרוכז וללא מבנה הלולאה הארוכה, שמאפשרת
יצירה של סביבה בין -תאית היפראוסמולרית, לא תתרחש ספיגה חוזרת של מים בצינור המאסף
בהשפעת ADH והשתן שיופרש יהיה בנפח גבוה ובריכוז נמוך. )אין צורך לזכור את הערכים של
האוסמולליות בכל אחד מהקטעים לאורך הנפרון אלא רק את עקרונות התהליך ביצירת סביבה
מרוכזת (היפראוסמוטית)
תנועת המים דרך האפיתל יכולה להתבצע כאמור אך ורק אם הממברנה חדירה למים. החדירות
למים משתנה במקטעים שונים של הצינור. ב - tubule proximal החדירות גדולה תמיד, ושם
קצב מעבר מולקולות המים זהה כמעט לזה של נתרן. ולכן, חלק זה של הצינור תמיד מבצע ספיגה
חוזרת של מים ונתרן באותם סדרי גודל.
לצינורית המאספת ה- ducts collecting חדירות משתנה למים – שיכולה להיות גבוהה או נמוכה,
ונתונה לשליטה פיסיולוגית של הורמונים.
הגורם העיקרי המשפיע על שינויי חדירות אלו, וכך על הספיגה מחדש של מים, הוא כאמור
הורמון הפפטידי המופרש ע "י הנוירוהיפופיזה ונקרא ADH – hormone Antidiuretic( בין
השאר ADH משפעל את האדנוהיפופיזה ליצור ולהפריש של ACTH, שפועל על הקורטקס של
האדרנל ליצירה והפרשת אלדוסטרון שמשפיע על הגברת הספיגה החוזרת של יוני הנתרן באזור
האבובית המאספת ובכך גורם גם הוא למעבר מים חזרה לדם ולהעלאת לחץ הדם. הורמון זה
גורם להפעלת חלבונים שפועלים כתעלות מים. כאשר ריכוז ה- ADH בפלזמה גבוה, החדירות
למים גדלה ורובם נספגים בחזרה לנימי הדם, כך שהנפח הסופי של השתן יורד, ומופרש החוצה
פחות מ - %1 של המים בתסנין הראשוני. בהיעדר ADH, נפח השתן יעלה בהרבה והוא יהפוך
להיות היפואוסמוטי )כלומר בעל אוסמולריות נמוכה בהרבה משל הפלסמה(.
.3 שלב ההפרשה Secretion – העברה של חומרים מנימי הדם אל אבובית הנפרון,
בעיקר יוני מימן ואשלגן. אשלגן הוא היון הנפוץ ביותר בנוזל התוך -תאי, רק %2 ממנו
נמצא בנוזל החוץ תאי. עליה בריכוז אשלגן חוץ תאי יכולה לגרום להפרעות קצב בלב.
ירידה בריכוז האשלגן החוץ תאי עלולה לגרום לרפיון שרירים. באדם בריא איזון רמת
אשלגן בדם נשמר ע"י הפרשה בהתאמה לצריכה, כשרוב ההפרשה מתבצעת דרך השתן.
אשלגן עובר סינון בקלות בגלומרולוס, ואילו באבובית המקורבת- tubule proximal
ובלולאת הנלה עובר ספיגה חוזרת לדם. אשלגן יכול גם להיות מופרש באבובית המאספת-
ducts collecting cortical מנימי הדם לצינורית הנפרון , ושם מתרחש עיקר הוויסות של
ריכוזו בנוזל החוץ תאי. כך, בזמן שיש מחסור באשלגן אין כמעט הפרשה שלו, וכל מה
שיוצא עם השתן היא הכמות הקטנה שעברה סינון ולא נספגה מחדש.
הגורם החשוב ביותר בויסות הפרשת אשלגן הוא אלדוסטרון, שמגביר הפרשת אשלגן. התאים
שמפרישים אלדוסטרון בקורטקס האדרנל רגישים לריכוז האשלגן בנוזל החוץ תאי העוטף אותם,
ומפרישים אלדוסטרון כשהריכוז האשלגן בדם עולה.
פינוי כלייתי – Clearance Renal -קצב הפרשת חומר – כמות החומר שמופרשת בשתן ויוצאת
מהגוף ביחידת הזמן.
תהליכים נוספים המתרחשים בכליה:
.1הכליה כמערכת שמווסתת לחץ דם- מנגנון רנין- אנגיוטנסין - מערכת רנין בכליה מופעלת
כאשר לחץ הדם נמוך ותפקידה להעלות את לחץ הדם. עליית לחץ דם נעשית בשלב ראשון ע "י
כיווץ קוטר העורקים ובהמשך על ידי השפעה על הפרשת אלדוסטרון המגביר את הספיגה החוזרת
של נתרן.
.2מערכת ADH מופעלת בהשפעת התייבשות ועליית ריכוז המומסים בדם כתוצאה מאיבוד מים.
השפעתה הראשונית היא הגברת ספיגת מים בצינורית המאספת ובעקבות כך ירידת ריכוז
המומסים בדם.
-3 וויסות משק הסידן על ידי הכליה- הורמון הפאראתירואיד PTH משפיע על האבובית
המרוחקת בכליה, ושם נוצרת הנגזרת הפעילה של ויטמין D, שעוזר בספיגת הסידן ממערכת
העיכול.
-4 הכליה כמווסתת pH - אחד מתפקידיה המרכזיים של הכליה היא לווסת את רמת החומציות
בדם: איך הגוף נפטר מעודף חומצות ?
א. בתהליך ההפרשה של ייצור השתן, מופרשים יוני מימן מהדם לנוזל האבובית, בעזרת משאבות
של יוני מימן ולכן השתן חומצי.
ב. הכליה מייצרת חומר בסיסי ביקרבונט ) 3NaHCO (. - שקושר אליו יוני מימן והופך אותם
למים . מקורו של הביקרבונט : בתהליך הנשימה התאית נוצרים פחמן דו חמצני ומים. פד"ח זה
מתרכב עם המים ליצירת חומצה פחמתית : 2CO+O2H---- >נוצר 3CO2H( חומצה פחמתית(.
מחומצה זו נוטה להשתחרר יון מימן שמופרש באבובית. במקומו מתחברת למולקולת החומצה
יון נתרן ונוצר הבסיס ביקרבונט 3NaHCO.
ביקרבונט הוא בסיס מכיוון שבפלסמה יון הנתרן יכול להשתחרר מהמולקולה ובמקומו ייקשר יון
מימן חופשי שנוצר בגוף. קשירה זו תנטרל את יון המימן עד שיופרש בשתן.
הרחקת הפד"ח בנשיפה )אוורור( וייצור יוני ביקרבונט בכליה מאזנים את רמת החומציות בדם
(7.35-7.45)
-5 הכליה מייצרת הורמון אריטרופאטין המשפיע על יצירת תאי דם אדומים )אריטרוציטים(
במח העצמות וקיימת בקרה של משוב שלילי על יצירתו המופעל על ידי ירידה ברמת החמצן בדם .
ספיקת כליות- כמה מ"ל דם עוברים ביחידת הזמן בכליות. ספיקה מהווה מדד לתפוקה – כמה
מ"ל נוזל עוברים דרך שטח חתך ביחידת זמן. קיים קשר בין אי ספיקת לב לאי ספיקת כליות.
מצב של אי ספיקת לב יתבטא בשלב מתקדם בפגיעה בכליות. הידרדרות במצבם של חולי אי
ספיקת לב מביאה לפגיעה כלייתית כתוצאה מירידה משמעותית באספקת הדם לכליה וגורמת
לפגיעה במצבם ולירידה בתוחלת החיים.
לסיכום שלבים ותהליכים ביצירת השתן :
לסיכום - יצירת השתן בנפרון מתבצעת בשלושה תהליכים:
.1 סינון בלחץ: מומסים ומים עוברים )בעקבות לחץ גבוה( מנימי הדם בפקעית אל חלל קופסית
באומן.
הנוזל הנוצר בקופסית נקרא תסנין. כלי הדם היוצא מן הקופסית מכיל בעיקר תאי דם חלבונים
ומים.
.2 ספיגה חוזרת (מן האבובית אל הדם) : סביב האבובית נמצאים נימים )שהגיעו מהפקעית(
, הקירבה הפיזית בין האבובית לנימים והעובדה ששניהם מורכבים משכבת תאים בודדה,
מאפשרים תנועת מומסים ומים מהאבובית אל הנימים.
א. באבובית המקורבת :בה מתבצעת מרבית הספיגה החוזרת אל הנוזל הבינתאי בכליה ומשםשלבי הספיגה החוזרת:
( מועברים מחלל האבובית החוצה בהעברה + לנימי הדם המלווים את הנפרון. יוני הנתרן ) Na
אקטיבית, בעקבותיו נודדים יוני כלור ) Cl-) , הדבר יוצר תמיסה היפרטונית מחוץ לאבובית ולכן
המים יוצאים אף הם. הגלוקוז נספג כולו חזרה , הוא עובר בתחילה בדיפוזיה ולאחר מכן בהעברה
פעילה. כך גם החומצות האמיניות.
ב. לולאת הנלה : ספיגה חוזרת של מלחים מתרחשת כמעט כולה בזרוע העולה העבה של הלולאה.
הזרוע היורדת כמעט ואינה סופגת מומסים אך סופגת מים. נוצרת סביבה היפראוסמוטית סביב
החלקים האחרונים של אבובית הנפרון.
ג. האבובית המרוחקת והצינור המאסף : נספג שאר הנתרן בספיגה אקטיבית באמצעות משאבת
נתרן- אשלגן ובסיוע ההורמו אלדוסטרון.
•באבובית המרוחקת נמשכת ספיגת המים בסיוע ההורמון ADH . וכן מופרשים יוני המימן
.3 הפרשה - מעבר של חומרים מנימי הדם אל אבובית הנפרון, בעיקר יוני מימן ואשלגן וכן שתנן.
בזכות פעולת הכליות הרכב הדם נשמר קבוע יחסית לאורך הזמן וכך גם ההרכב של הנוזל הבין
תאי ברקמות השונות. הסביבה היציבה מבטיחה תפקוד יעיל של התאים.
אדם יכול לחיות עם כליה אחת.
הרכב השתן :
השתן מורכב מתמיסה מימית של פסולת מטבולית ומרכיבים נוספים ומכיל כמויות גדולות
של שִ תְ נָן )אוראה ),חומצת שתן ,קריאטינין ונתרן כלורי ועוד כמויות קטנות של חומרים רבים
)מחקרים אחרונים מצאו שהשתן מכיל כ3000- חומרים (.
שתן הוא האמצעי העיקרי להפרשת כימיקלים ותרופות מהגוף. ניתן לזהות ולנתח כימיקלים אלה
בבדיקת שתן וכך לקבוע אבחנה של הרעלה או נטילה של חומרים כימיים אסורים.
השתן סטרילי בצאתו מהגוף . בשלפוחית נמצאת תמיד שארית שתן קטנה שהוא שתן "עומד"
בתוך קיפולים של שלפוחית השתן. בתוך שארית שתן זו יכולים להתפתח חיידקים, אשר לרוב
אינם מזיקים . השופכה פתוחה לעולם החיצון, ולכן חודרים דרכה מיקרואורגניזמים שונים כמו
חיידקים ופטריות. חלק ממיקרואורגניזמים אלו נשטף החוצה עם השתן. השתן כמעט
חסר ריח כשהוא יוצא מהגוף. עם זאת, לאחר צאתו, מתפרקת מולקולת האוריאה לשתי
מולקולות של אמוניה וחיידקים שמזהמים את השתן הופכים הכימיקלים בתוכו לבעלי ריח והם
הגורמים לריח האופייני לשתן עומד.
הצבע הצהוב של השתן נוצר בשל פיגמנט הנקרא יורובילין, שהוא תוצר לוואי של פירוק פיגמנט
אחר הוא הבילירובין. הבילירובין הוא תוצר פירוק של ההמוגלובין- רוב הבילירובין מתפרק
בכבד, ומאוחסן בכיס המרה . משם הוא מופרש למעיים , מתפרק ויוצר את הצבע החום של
הצואה. חלק מהבילירובין נשאר בזרם הדם, ומשם מועבר לכליות בהן הוא מתפרק לפיגמנט
יורובילין המעניק לשתן את הצבע הצהוב.