Lakhasly

 שם האבחנה: לקות ראייה לקות ראייה היא מצב שמשפיע על תפקוד הראייה אצל האדם, ויכולה להופיע באופן חלקי או מלא. היא כוללת טווח רחב של מצבים, ועד לעיוורון מוחלט. חברתיים ותעסוקתיים. במחקר של Schölvinck ואחרים (2017), אלא כוללת גם היבטים פסיכולוגיים וחברתיים. בהקשר האקדמי, ולחוסר בתיאום בין הגורמים התומכים. מנקודת מבט רחבה, לכן, חברתי, גורמים אפשריים: הגורמים ללקות ראייה מגוונים ומשתנים בהתאם להקשרים בריאותיים וחברתיים. לפי מחקר של Schölvinck ואחרים (2017), ורטינופתיה, בנוסף למצבים מולדים או גנטיים שמשפיעים על התפתחות מערכת הראייה. עוד צוין כי עיכוב באבחון או קושי בגישה לשירותים רפואיים מתאימים עלולים להחמיר את המצב, מצד שני, מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021) קשר בין לקות ראייה לגורמים חברתיים וארגוניים, כמו תיאום לקוי בין מחלקות התמיכה באוניברסיטאות ועיכוב במענה לצרכים של סטודנטים עם מוגבלות. מצב זה יוצר סביבה לימודית שאינה מגיבה בצורה אפקטיבית למקרי אובדן ראייה. מחקר Schölvinck ואחרים (2017) הדגיש כי חוסר שוויון בהקצאת משאבים למחקר ומחסור בהשקעות ברפואת עיניים מהווים מכשול לפיתוח אסטרטגיות מניעה וטיפול אפקטיביות. החוקרים ייחסו זאת לעובדה שלקות ראייה נתפסת לעיתים כבלתי נראית במדיניות ציבורית, לסיכום, וגורמים מבניים הקשורים למדיניות ציבורית ולהקצאת משאבים.  אופן האבחון: אבחון לקות ראייה הוא תהליך מורכב שדורש הערכות רפואיות מדויקות לצד שיקולים פסיכולוגיים וחינוכיים, במיוחד בהקשרים של חינוך ושילוב חברתי. לפי מחקר של Schölvinck ואחרים (2017), האבחון הרפואי מתבסס על סימנים קליניים ברורים, לרוב נעשה שימוש בטבלת LogMAR למדידת רמת הראייה, מההיבט האקדמי, מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021) הראה כי אבחון לקות ראייה באוניברסיטאות אינו מסתפק בהערכה רפואית בלבד, לדוגמה, סטודנטים עם לקות ראייה מתקשים לעיתים בגישה לחומרי לימוד או בביצוע מטלות אקדמיות באופן עצמאי – דבר שמחייב את מעורבותם של יחידות הייעוץ הפסיכולוגי והאקדמי כחלק מתהליך האבחון, כמו כן, הגישה האבחונית המודרנית נוטה לשלב את האנשים עם המוגבלות עצמם בתהליך הגדרת ההשפעה של המצב על חיי היומיום שלהם. שבו נעשה שימוש במודל הדיאלוג (Dialogue Model) בעת קביעת סדר היום המחקרי – כלומר, ולא רק הנתונים הרפואיים. גישה שיתופית זו לאבחון מאפשרת הבנה עמוקה יותר של ההשפעות של הלקות על חיי הפרט, ותורמת להתאמה אפקטיבית ושלמה של התערבויות טיפוליות. כך הופך האבחון לכלי חברתי וחינוכי – ולא רק תהליך טכני – שנועד לקדם שילוב ושוויון הזדמנויות בחינוך.  התנהגות אופיינית לילד עם אבחנה זו: ילד עם לקות ראייה מציג מגוון התנהגויות אופייניות שמושפעות מאופי ומחומרת אובדן הראייה. ועיכוב ברכישת מיומנויות מסוימות. על פי מחקר של Schölvinck ואחרים (2017), מצבים אלו עלולים להוביל לבידוד חברתי הדרגתי. עוד עולה מהמחקר כי ילדים עשויים להפגין התנהגויות של נסיגה או גישה מגוננת באינטראקציות חברתיות, בהיבט הלימודי, מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021) מצא שסטודנטים עם לקות ראייה חווים לעיתים קרובות תסכול ועיכוב בהגשת עבודות אקדמיות בשל היעדר חומרים בפורמט מותאם, כמו ברייל או קבצי שמע. כאשר משליכים נתונים אלו על ילדים בבית הספר, ייתכן שהילד עם לקות ראייה יפגין התנהגויות של חרדה לימודית, כמו היסוס להשתתף בכיתה או הימנעות ממצבים הדורשים תפקוד חזותי ישיר. לפי ראיונות במחקר של Schölvinck ואחרים (2017), שימוש במכשירי חשמל, בנוסף, מחקרם של Pitsoane ו-Matjila (2021) מציין כי הילד עשוי להפגין תגובות רגשיות הקשורות לעייפות נפשית, לכן, התנהגותו האופיינית של ילד עם לקות ראייה אינה ניתנת להפרדה מהסביבה שבה הוא חי – מהמידה שבה יש נגישות חזותית והתאמות תומכות,  שיטות טיפול רפואיות: שיטות הטיפול הרפואי בלקות ראייה משתנות בהתאם לסוג ולחומרת ההפרעה, ונעות בין התערבויות שמטרתן לטפל בגורם האורגני הישיר לבין כאלה שמטרתן להאט את התקדמות המחלה או לשפר את התפקוד החזותי של העין. טיפולים מבוססי רפואה רגנרטיבית – כמו השתלת תאי גזע וטיפול גנטי – נחשבים לשיטות מודרניות שמעוררות עניין רב בקרב מטופלים, לפי מחקר של Schölvinck ואחרים (2017). מתוצאות הסקרים עולה שרבים מהאנשים עם לקות ראייה נותנים עדיפות למחקרים שמטרתם להחליף או לתקן את הרשתית באמצעות שיטות חדשניות אלו. המחקר עצמו גם הדגיש את חשיבות המניעה והאבחון המוקדם כחלק בלתי נפרד ממערך הטיפול. משתתפי המחקר הביעו עניין בקידום מחקרים בתחום אבחון מוקדם של מחלות ראייה והשפעת אורח החיים והתזונה על התקדמות המחלה, בנוסף, לשם כך יש צורך בפיתוח כלים אבחוניים מדויקים יותר, המחקר הראה שקיימות עדיפויות שונות לפי גיל הופעת הלקות: אנשים שאובחנו בגיל צעיר נוטים להתעניין יותר בטיפולים גנטיים ובמחקרים תורשתיים, לסיכום, טיפול רפואי בלקות ראייה אינו מסתכם בתרופות או ניתוחים,  שיטות טיפול חינוכיות: במיוחד בסביבות לימודיות שמבוססות על מדיה חזותית כמקור עיקרי לידע. לפי מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021), העיכוב בהנגשת מדיה חלופית מוביל לאובדן זמן לימודי בפועל, מה שמדגיש את הצורך בהתערבויות חינוכיות מיידיות ומאורגנות. המחקר גם הדגיש את חשיבות שילובה של יחידת התמיכה במוגבלויות בתוך המבנה האסטרטגי של המוסד הלימודי, כך שהשירותים לא יהיו מפוזרים או תגובתיים בלבד. בהקשר זה, ופיתוח אביזרים חכמים תומכים כמו משקפיים אלקטרוניים וטכנולוגיות מישוש אינטראקטיביות. כלים אלו לא רק משפרים את חוויית הלמידה, מן הצד השני, לכן, בנוסף, 2021). יש לפתח אמצעי הערכה מילוליים או דיגיטליים שמותאמים לנגישות ושימוש קל. מהמחקרים עולה כי טיפול חינוכי בלקות ראייה אינו מסתכם באספקת חומרי לימוד מותאמים בלבד, והבטחת תיאום מוסדי – כולם רכיבים חיוניים ליצירת סביבה לימודית הוגנת ותומכת.  המלצות להתמודדות עם ילד עם לקות ראייה: אלא כוללת גם היבטים רגשיים, חומרי לימוד בברייל, שנית, תוך התאמות שמבטיחות את השתתפותו ללא תחושת נכות. השתלבות חברתית מהווה גורם מרכזי בשיפור איכות החיים וחיזוק הדימוי העצמי של ילדים עם לקות ראייה. שלישית, סייעים, כמו קוראי מסך ומערכות GPS לניווט פנימי. רביעית, מתוך הכרה בכך שהם בעלי הבנה עמוקה לקשיים היומיומיים שהם חווים. יש לכלול בתוכניות התמיכה גם פעילויות חינוכיות ופנאי משולבות, על מנת להבטיח לילד אורח חיים מאוזן. זאת לאור ממצאי מחקר של Khorrami-Nejad ואחרים (2016), חשוב לספק ייעוץ ותמיכה רגשית הן לילד והן למשפחתו, שכן ההתמודדות עם לקות ראייה היא תהליך מתמשך שדורש הכוונה והבנה. בית הספר, • כותרת המאמר: • מה נבדק: המאמר בחן את ההשפעה של לקות ראייה על איכות החיים (Quality of Life) של אנשים עם עיוורון או ירידה בראייה במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן. החוקרים השתמשו בשיטה כמותית חתך-רוחבית. נבדקו 121 משתתפים עם לקות ראייה באמצעות כלים רפואיים מדויקים – כולל בדיקת שדה ראייה, מדידת חדות ראייה באמצעות סולם LogMAR, • ממצאים ומסקנות: התוצאות הראו כי משתתפים עם אובדן ראייה סטריאוסקופית הציגו רמות נמוכות יותר של איכות חיים בתחומים כמו חיי חברה ופנאי. ובעלי השכלה נמוכה דיווחו על איכות חיים נמוכה יותר בהשוואה לאחרים. והזדמנויות תעסוקתיות ואינטגרציה חברתית. במיוחד באזורים מוחלשים ועניים. J. A. M.

 שם האבחנה: לקות ראייה

לקות ראייה היא מצב שמשפיע על תפקוד הראייה אצל האדם, ויכולה להופיע באופן חלקי או מלא. היא כוללת טווח רחב של מצבים, החל מירידה בחדות הראייה או שדה ראייה מצומצם, ועד לעיוורון מוחלט. לקות זו נחשבת לאתגר שמשפיע ישירות על איכות החיים של האדם, במיוחד בהיבטים חינוכיים, חברתיים ותעסוקתיים. במחקר של Schölvinck ואחרים (2017), הודגש כי לקות ראייה איננה רק עניין רפואי, אלא כוללת גם היבטים פסיכולוגיים וחברתיים. אנשים עם לקות ראייה תיארו קשיים בניידות, באינטראקציה חברתית, ובנגישות למרחבים ציבוריים ולטכנולוגיה – מה שמחייב התערבות מקיפה שמתייחסת לצרכים השונים שלהם.
בהקשר האקדמי, מחקר של Pitsoane ו-Matjila ( 2021) הראה כי סטודנטים עם לקות ראייה מתמודדים עם אתגרים רבים שקשורים לנגישות לשירותים באוניברסיטה, ולחוסר בתיאום בין הגורמים התומכים. המחקר הצביע על כך שעיכוב במתן תמיכה רגשית וייעוץ משפיע לרעה על ההתמדה וההישגים של הסטודנטים, ולכן חשוב לאבחן את הלקות בשלב מוקדם ולשלב תמיכה פסיכולוגית וייעוצית בתוך תוכנית הלימודים האקדמית.
מנקודת מבט רחבה, מחקר Schölvinck ואחרים (2017) מדגיש כי אנשים עם לקות ראייה לעיתים קרובות מודרים מתהליך קביעת סדרי העדיפויות במחקר הרפואי והחברתי – למרות שיש להם הבנה מדויקת לגבי ההשפעה של הלקות על חיי היום-יום שלהם. לכן, חשוב לראות בלקות ראייה אבחנה מורכבת שדורשת מענה רב-ממדי – רפואי, חברתי, רגשי ותעסוקתי – מתוך הכרה בכך שהחברה צריכה להתייחס ללקות ראייה כאתגר הוליסטי ולא רק כתפקוד פיזי לקוי.

גורמים אפשריים:
הגורמים ללקות ראייה מגוונים ומשתנים בהתאם להקשרים בריאותיים וחברתיים. לפי מחקר של Schölvinck ואחרים (2017), הסיבות הרפואיות לאובדן ראייה כוללות מחלות עיניים כמו ניוון מקולרי, גלאוקומה, ורטינופתיה, בנוסף למצבים מולדים או גנטיים שמשפיעים על התפתחות מערכת הראייה. עוד צוין כי עיכוב באבחון או קושי בגישה לשירותים רפואיים מתאימים עלולים להחמיר את המצב, ולגרום לעלייה בשיעורי לקות ראייה – במיוחד בקרב קשישים או בקהילות עם משאבים בריאותיים מוגבלים.
מצד שני, מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021) קשר בין לקות ראייה לגורמים חברתיים וארגוניים, כמו תיאום לקוי בין מחלקות התמיכה באוניברסיטאות ועיכוב במענה לצרכים של סטודנטים עם מוגבלות. מצב זה יוצר סביבה לימודית שאינה מגיבה בצורה אפקטיבית למקרי אובדן ראייה. העיכוב במתן תמיכה רגשית וחינוכית עלול להחמיר את ההשפעות השליליות של הלקות, ומדגיש כי הגורמים אינם רפואיים בלבד, אלא גם סביבתיים ומוסדיים.
בנוסף, מחקר Schölvinck ואחרים (2017) הדגיש כי חוסר שוויון בהקצאת משאבים למחקר ומחסור בהשקעות ברפואת עיניים מהווים מכשול לפיתוח אסטרטגיות מניעה וטיפול אפקטיביות. החוקרים ייחסו זאת לעובדה שלקות ראייה נתפסת לעיתים כבלתי נראית במדיניות ציבורית, או בשל פיזור האוכלוסייה המתמודדת עם הבעיה והקושי לייצג אותה בצורה מאוחדת.
לסיכום, לקות ראייה נגרמת ממכלול מורכב של גורמים רפואיים (כמו מחלות עיניים וגנטיקה), גורמים חברתיים (כמו היעדר שירותי תמיכה מתאימים), וגורמים מבניים הקשורים למדיניות ציבורית ולהקצאת משאבים. הבנה מעמיקה של גורמים אלו מהווה שלב הכרחי למתן תמיכה הוליסטית ומשולבת לאנשים המתמודדים עם מצב זה.

 אופן האבחון:
אבחון לקות ראייה הוא תהליך מורכב שדורש הערכות רפואיות מדויקות לצד שיקולים פסיכולוגיים וחינוכיים, במיוחד בהקשרים של חינוך ושילוב חברתי. לפי מחקר של Schölvinck ואחרים (2017), האבחון הרפואי מתבסס על סימנים קליניים ברורים, כולל מדידת חדות ראייה (Visual Acuity) ושדה הראייה (Visual Field). לרוב נעשה שימוש בטבלת LogMAR למדידת רמת הראייה, ובמכשיר גולדמן למדידת שדה הראייה – כדי לבדוק אם האדם סובל מראיית מנהרה או מצמצום בשדה הראייה. לעיתים נמדדת גם תפיסת העומק (Stereopsis), אשר לפי המחקר קשורה לירידה באיכות החיים החברתית והפנאי כאשר היא חסרה.
מההיבט האקדמי, מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021) הראה כי אבחון לקות ראייה באוניברסיטאות אינו מסתפק בהערכה רפואית בלבד, אלא דורש גם הבנה של סימנים חינוכיים ופסיכולוגיים. לדוגמה, סטודנטים עם לקות ראייה מתקשים לעיתים בגישה לחומרי לימוד או בביצוע מטלות אקדמיות באופן עצמאי – דבר שמחייב את מעורבותם של יחידות הייעוץ הפסיכולוגי והאקדמי כחלק מתהליך האבחון, על מנת לאתר את הצרכים באופן מדויק.
כמו כן, הגישה האבחונית המודרנית נוטה לשלב את האנשים עם המוגבלות עצמם בתהליך הגדרת ההשפעה של המצב על חיי היומיום שלהם. כך עולה ממחקר Schölvinck ואחרים (2017), שבו נעשה שימוש במודל הדיאלוג (Dialogue Model) בעת קביעת סדר היום המחקרי – כלומר, ניסיונם האישי של הנבדקים שימש בסיס לזיהוי הצרכים והבעיות, ולא רק הנתונים הרפואיים.
גישה שיתופית זו לאבחון מאפשרת הבנה עמוקה יותר של ההשפעות של הלקות על חיי הפרט, ותורמת להתאמה אפקטיבית ושלמה של התערבויות טיפוליות. כך הופך האבחון לכלי חברתי וחינוכי – ולא רק תהליך טכני – שנועד לקדם שילוב ושוויון הזדמנויות בחינוך.

 התנהגות אופיינית לילד עם אבחנה זו:
ילד עם לקות ראייה מציג מגוון התנהגויות אופייניות שמושפעות מאופי ומחומרת אובדן הראייה. התנהגויות אלו כוללות הסתמכות על חושים אחרים, קשיים באינטראקציה חברתית, ועיכוב ברכישת מיומנויות מסוימות. על פי מחקר של Schölvinck ואחרים (2017), מגבלות בניידות עקב ראייה ירודה גורמות להתנהגויות זהירות במיוחד – כמו פחד מתנועה עצמאית או הימנעות ממקומות ציבוריים, עקב מכשולים סביבתיים חזותיים כגון סימונים שאינם נשמעים או מדרכות שאינן מובחנות ויזואלית. מצבים אלו עלולים להוביל לבידוד חברתי הדרגתי.
עוד עולה מהמחקר כי ילדים עשויים להפגין התנהגויות של נסיגה או גישה מגוננת באינטראקציות חברתיות, בשל קושי לפרש סימנים לא-מילוליים כמו הבעות פנים או קשר עין ישיר – דבר שהופך את יצירת הקשרים החברתיים או ההשתלבות בסביבות קבוצתיות למורכבת (Schölvinck et al., 2017).
בהיבט הלימודי, מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021) מצא שסטודנטים עם לקות ראייה חווים לעיתים קרובות תסכול ועיכוב בהגשת עבודות אקדמיות בשל היעדר חומרים בפורמט מותאם, כמו ברייל או קבצי שמע. כאשר משליכים נתונים אלו על ילדים בבית הספר, ייתכן שהילד עם לקות ראייה יפגין התנהגויות של חרדה לימודית, כמו היסוס להשתתף בכיתה או הימנעות ממצבים הדורשים תפקוד חזותי ישיר.
לפי ראיונות במחקר של Schölvinck ואחרים (2017), ילדים עם ליקוי בתפיסת עומק (חוסר Stereopsis) מפתחים לעיתים התנהגויות פיצוי – כמו שימוש במגע או הסתמכות על צלילים כדי לאתר חפצים. חלקם מתקשים בביצוע משימות יומיומיות פשוטות כמו זיהוי בגדים, שימוש במכשירי חשמל, או איתור אנשים במרחבים פתוחים.
בנוסף, מחקרם של Pitsoane ו-Matjila (2021) מציין כי הילד עשוי להפגין תגובות רגשיות הקשורות לעייפות נפשית, בשל המאמץ הנדרש לביצוע פעולות שלרוב נראות פשוטות לאחרים – כמו למצוא כלי כתיבה או להתמצא בחצר בית הספר.
לכן, התנהגותו האופיינית של ילד עם לקות ראייה אינה ניתנת להפרדה מהסביבה שבה הוא חי – מהמידה שבה יש נגישות חזותית והתאמות תומכות, ומהרמה של המודעות החברתית והחינוכית למצבו.
 שיטות טיפול רפואיות:
שיטות הטיפול הרפואי בלקות ראייה משתנות בהתאם לסוג ולחומרת ההפרעה, ונעות בין התערבויות שמטרתן לטפל בגורם האורגני הישיר לבין כאלה שמטרתן להאט את התקדמות המחלה או לשפר את התפקוד החזותי של העין. טיפולים מבוססי רפואה רגנרטיבית – כמו השתלת תאי גזע וטיפול גנטי – נחשבים לשיטות מודרניות שמעוררות עניין רב בקרב מטופלים, לפי מחקר של Schölvinck ואחרים (2017). מתוצאות הסקרים עולה שרבים מהאנשים עם לקות ראייה נותנים עדיפות למחקרים שמטרתם להחליף או לתקן את הרשתית באמצעות שיטות חדשניות אלו.
המחקר עצמו גם הדגיש את חשיבות המניעה והאבחון המוקדם כחלק בלתי נפרד ממערך הטיפול. משתתפי המחקר הביעו עניין בקידום מחקרים בתחום אבחון מוקדם של מחלות ראייה והשפעת אורח החיים והתזונה על התקדמות המחלה, דבר המעיד על מודעות מתקדמת לחשיבות המניעה ככלי טיפולי (Schölvinck et al., 2017).
בנוסף, תוצאות המחקר הצביעו על כך ששיפור בדיקות הראייה ובדיקות השדה הוויזואלי מהווה עדיפות מרכזית עבור אנשים עם לקות ראייה. לשם כך יש צורך בפיתוח כלים אבחוניים מדויקים יותר, שיקלו על התהליך וישפרו את אמינותו. כלים אלו אינם רק כלי אבחנה, אלא חלק ממערך טיפול מוקדם שיכול לשנות את מהלך המחלה אם מתבצע בשלב מוקדם.
בבחינת ההבדלים בין קבוצות גיל, המחקר הראה שקיימות עדיפויות שונות לפי גיל הופעת הלקות: אנשים שאובחנו בגיל צעיר נוטים להתעניין יותר בטיפולים גנטיים ובמחקרים תורשתיים, ואילו אלו שאיבדו את ראייתם בגיל מאוחר יותר מתמקדים בשימור הראייה הקיימת, שיפור פרוצדורות כירורגיות, ומניעת סיבוכים (Schölvinck et al., 2017).
לסיכום, טיפול רפואי בלקות ראייה אינו מסתכם בתרופות או ניתוחים, אלא כולל גם טכנולוגיות חדשניות המבוססות על מדע מתקדם, מודעות מוקדמת, ושיפור דרכי האבחון – מה שמחייב תמיכה מתמשכת במחקר ומימון בתחום רפואת העיניים.

 שיטות טיפול חינוכיות:
השיטות החינוכיות מהוות מרכיב מרכזי בתמיכה והעצמה של אנשים עם לקות ראייה, במיוחד בסביבות לימודיות שמבוססות על מדיה חזותית כמקור עיקרי לידע. לפי מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021), סטודנטים עם לקות ראייה במסגרת של לימוד פתוח ולמידה מקוונת מתמודדים עם אתגרים משמעותיים בנוגע לזמינות חומרי לימוד בפורמטים מותאמים – כמו חומרים מודפסים בברייל או גרסאות קוליות. העיכוב בהנגשת מדיה חלופית מוביל לאובדן זמן לימודי בפועל, מה שמדגיש את הצורך בהתערבויות חינוכיות מיידיות ומאורגנות.
המחקר גם הדגיש את חשיבות שילובה של יחידת התמיכה במוגבלויות בתוך המבנה האסטרטגי של המוסד הלימודי, כך שהשירותים לא יהיו מפוזרים או תגובתיים בלבד. הדבר דורש הכשרה של סגל ההוראה והטכנולוגיה בשימוש בתוכנות מסייעות כמו JAWS ו-NVDA, כדי ליצור סביבה דיגיטלית נגישה וגמישה (Pitsoane & Matjila, 2021).
בהקשר זה, מחקר של Schölvinck ואחרים (2017) מציין כי נגישות לטכנולוגיות חינוכיות מותאמות היא מהעדיפויות המרכזיות של אנשים עם לקות ראייה. שיפור טכנולוגיות הנגישות דורג בעדיפות עליונה מבחינת המשתתפים במחקר. הכוונה היא להמרת חומרי טקסט לפורמטים דיגיטליים קוליים, ופיתוח אביזרים חכמים תומכים כמו משקפיים אלקטרוניים וטכנולוגיות מישוש אינטראקטיביות. כלים אלו לא רק משפרים את חוויית הלמידה, אלא גם תומכים בעצמאות ומפחיתים את התלות בזולת.
מן הצד השני, מחקרם של Pitsoane ו-Matjila (2021) מצביע על פער בשיתוף הפעולה בין מחלקות התמיכה באוניברסיטה – דבר שמפחית את יעילותן של תוכניות לימוד מותאמות אישית. לכן, המחקר ממליץ על תיאום אינטגרטיבי בין יחידת הייעוץ האקדמי ויחידת התמיכה בלקויות, כדי להבטיח שלסטודנט תינתן תמיכה ראויה כבר משלב ההרשמה ועד לסיום לימודיו.
בנוסף, התאמת מערכי הערכה – הן פורמטיביים והן סופיים – מהווה חלק מהתאמות חינוכיות שמכבדות שונות אישית ומתחשבות בצורכיהם של תלמידים עם לקות ראייה (Pitsoane & Matjila, 2021). לא ניתן להסתמך רק על מבחנים מסורתיים המבוססים על קריאה וכתיבה חזותית; יש לפתח אמצעי הערכה מילוליים או דיגיטליים שמותאמים לנגישות ושימוש קל.
מהמחקרים עולה כי טיפול חינוכי בלקות ראייה אינו מסתכם באספקת חומרי לימוד מותאמים בלבד, אלא כולל עיצוב מחדש של המערך החינוכי, הכשרת סגל, אספקת אמצעים מסייעים, והבטחת תיאום מוסדי – כולם רכיבים חיוניים ליצירת סביבה לימודית הוגנת ותומכת.

 המלצות להתמודדות עם ילד עם לקות ראייה:
התמודדות עם ילד עם לקות ראייה מחייבת גישה הוליסטית שאינה מוגבלת רק להיבט הלימודי, אלא כוללת גם היבטים רגשיים, חברתיים וטכנולוגיים – במטרה לפתח את יכולותיו ולאפשר לו להשתלב באופן מלא בחיי היומיום. ראשית, על מורים והורים ליצור סביבה לימודית גמישה המתחשבת בהבדלים אישיים, באמצעות שימוש במדיות חלופיות כגון טקסטים קוליים, חומרי לימוד בברייל, וטכנולוגיות מסייעות כמו תוכנות דיבור (Schölvinck et al., 2017).
שנית, חשוב לשלב את הילד בפעילויות כיתתיות וחברתיות באופן טבעי, תוך התאמות שמבטיחות את השתתפותו ללא תחושת נכות. השתלבות חברתית מהווה גורם מרכזי בשיפור איכות החיים וחיזוק הדימוי העצמי של ילדים עם לקות ראייה. מחקר של Pitsoane ו-Matjila (2021) מצביע על כך שחוסר בתיאום מערכתי עלול להוביל לבידוד חברתי – מצב שניתן למנוע אצל ילדים באמצעות שיתוף מוקדם בקבוצות למידה שיתופיות, ומתן תמיכה רגשית וייעוצית מתאימה.
שלישית, מומלץ להכשיר את אנשי הצוות בבית הספר – כולל מורים, סייעים, ואנשי תמיכה – לשימוש בכלים טכנולוגיים ייחודיים לאנשים עם לקות ראייה, כמו קוראי מסך ומערכות GPS לניווט פנימי. הכשרה זו חיונית להבטחת עצמאותו של הילד בתנועה ובלמידה (Pitsoane & Matjila, 2021).
רביעית, תוצאות המחקר של Schölvinck ואחרים (2017) מדגישות את חשיבות שילוב הילד ומשפחתו בקבלת החלטות הנוגעות לחינוכו ולטיפול בו, מתוך הכרה בכך שהם בעלי הבנה עמוקה לקשיים היומיומיים שהם חווים. מתן מקום לקולו של הילד והעצמתו לבטא את צרכיו הוא עיקרון בסיסי לעידוד השתתפותו הפעילה.
חמישית, יש לכלול בתוכניות התמיכה גם פעילויות חינוכיות ופנאי משולבות, על מנת להבטיח לילד אורח חיים מאוזן. זאת לאור ממצאי מחקר של Khorrami-Nejad ואחרים (2016), שהראו ירידה באיכות החיים של אנשים עם לקות ראייה, במיוחד בתחום הפנאי וההשתתפות החברתית. אתגר זה ניתן לפתור באמצעות שילוב פעילויות אלו כחלק מתוכנית חינוכית אישית.
ולבסוף, חשוב לספק ייעוץ ותמיכה רגשית הן לילד והן למשפחתו, שכן ההתמודדות עם לקות ראייה היא תהליך מתמשך שדורש הכוונה והבנה. כאן בולט תפקידו של היועץ החינוכי, שצריך לשמש כחוליה מקשרת אפקטיבית בין המשפחה, בית הספר, וצוותי התמיכה (Pitsoane & Matjila, 2021).

מאמר רלוונטי:

• כותרת המאמר:
The Impact of Visual Impairment on Quality of Life
(Khorrami-Nejad, Sarabandi, Akbari, & Askarizadeh, 2016)
• מה נבדק:
המאמר בחן את ההשפעה של לקות ראייה על איכות החיים (Quality of Life) של אנשים עם עיוורון או ירידה בראייה במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן. המחקר התמקד בניתוח הקשר בין דרגת הלקות (כמו היקף אובדן שדה הראייה או היעדר ראייה סטריאוסקופית) לבין היבטים שונים של איכות החיים – כגון ניידות, טיפול עצמי, קשרים חברתיים, פנאי, ומצב רגשי.

• איך בוצע הבדיקה:
החוקרים השתמשו בשיטה כמותית חתך-רוחבית. נבדקו 121 משתתפים עם לקות ראייה באמצעות כלים רפואיים מדויקים – כולל בדיקת שדה ראייה, מדידת חדות ראייה באמצעות סולם LogMAR, ובדיקת ראייה סטריאוסקופית (stereopsis). בנוסף נעשה שימוש בשאלון Impact of Vision Impairment (IVI), שבדק חמישה תחומים מרכזיים בחיי הנבדקים. המדגם כלל משתתפים מגילאים שונים, והנתונים נאספו דרך שאלונים ובדיקות קליניות.
• ממצאים ומסקנות:
התוצאות הראו כי משתתפים עם אובדן ראייה סטריאוסקופית הציגו רמות נמוכות יותר של איכות חיים בתחומים כמו חיי חברה ופנאי. משתתפים עם ראיית מנהרה (שדה ראייה מצומצם מאוד) חוו קשיים משמעותיים בניידות ובטיפול עצמי. בנוסף, נשים, אנשים מובטלים, ובעלי השכלה נמוכה דיווחו על איכות חיים נמוכה יותר בהשוואה לאחרים.
המסקנה של החוקרים הייתה כי שיפור איכות החיים של אנשים עם לקות ראייה אינו תלוי רק בהתערבות רפואית, אלא מחייב פיתוח תוכניות חינוכיות, שירותי תמיכה רגשית וחברתית, והזדמנויות תעסוקתיות ואינטגרציה חברתית. כמו כן הודגש הצורך לשלב את ההיבטים התרבותיים והחברתיים בעיצוב תוכניות שיקום, במיוחד באזורים מוחלשים ועניים.

• מקורות:
• Schölvinck, A.-F. M., Pittens, C. A. C. M., & Broerse, J. E. W. (2017). The research priorities of people with visual impairments in the Netherlands. Journal of Visual Impairment & Blindness, 111(3), 201–215.
• Pitsoane, E. M., & Matjila, T. N. (2021). Experiences of students with visual impairments at an open distance and e-learning university in South Africa: Counselling perspective. Journal of Student Affairs in Africa, 9(2), 123–138.
• Khorrami-Nejad, M., Sarabandi, A., Akbari, M.-R., & Askarizadeh, F. (2016). The impact of visual impairment on quality of life. Medical Hypothesis, Discovery & Innovation in Ophthalmology, 5(3), 96–103.