لخّصلي

בלבד. אף־על־פי שנערכו מחקרים על ארגונים וולונטריים הפועלים בתחומים שונים Gidron & Bargal,( על קבוצות לעזרה עצמית ,)Kramer, 1981;1992 ,פוגל-ביז'אוי( 1986), על קבוצות אינטרס (ישי, 1987) ועל ארגוני מחאה (ברנשטיין, 1979; להמן־ וילציג, 1992; דרי, 1992; ששון לוי, 1995), מחקרים מעטים מאוד עסקו בשאלת קיומה ואופייה של החברה האזרחית בישראל. הגידול המרשים במספרם ובחשיבותם של ארגוני המגזר השלישי, ופרסום נתונים על היקפו וצביונו של המגזר השלישי בישראל (גדרון וכץ, 1999), הניעו את החוקרים שעסקו בשאלת החברה האזרחית בישראל מנקודת מבט אמפירית (ישי, 1998; בן אליעזר, 1999) להתייחס לסוגיה זו. ישי ובן אליעזר מייצגים כל אחד אסכולה שונה, ונותנים פירוש מנוגד לנתונים בדבר הגידול בפעילותם של ארגוני המגזר השלישי בישראל בשני העשורים האחרונים. לדעת ישי (1998 ,Yishai), הבנת התהליך ההיסטורי שעברה החברה הישראלית חשובה ביותר לדיון בהתארגנויות העצמאיות מחוץ למסגרת המדינה. ישי מציינת שלושה שלבים מרכזיים שעברה החברה האזרחית בישראל ביחסה עם המדינה. השלב הראשון, שאותו היא מכנה "הכללה פעילה" (active inclusion), החל עם קום המדינה ונמשך עד לסוף שנות השישים, והתאפיין בהיותה של המדינה גורם ההנעה (mobilizing) המרכזי בחברה. המדינה שימשה גורם חברות ראשי בחברה, ובצידה פעלו המפלגות. הארגונים שפעלו במסגרת החברה האזרחית היו ברובם ארגונים מקצועיים (כגון ההסתדרות), שפעלו בסמוך למדינה ובהתאם למטרותיה והיו קשורים למפלגות פוליטיות. קבוצות אוטונומיות של אזרחים היו נדירות, ופעילות המחאה הייתה נקודתית בלבד. השלב השני, שישי מכנה אותו "הדרה פעילה" (active exclusion), החל לאחר מלחמת ששת הימים ונמשך עד תחילת שנות השמונים, והתאפיין במעבר של החברה ליתר חומרנות. לצד עלייה ברמת החיים, איבדו הן העקרונות האידיאולוגיים והן המפלגות הפוליטיות מכוחם (גל נור, 1996), ומרכזי כוח חדשים עלו. תהליכים אלה הביאו לידי עלייה בכוחן של קבוצות אינטרס ציבורי (public interest groups), ומאוחר יותר גם בכוחם של ארגוני מחאה, שהמשיכו לפעול בהתאם למטרות המדינה ובסמוך לה. "ההדרה הפעילה" של המדינה ניכרה בעיקר בשני תחומים: פמיניזם ומחאה חברתית. בתחומים אלה קמו ארגונים שקראו תיגר על המציאות הקיימת. תגובת המדינה על האתגרים שהוצבו בפניה, בדמות פעילותם של הארגונים הפמיניסטיים ו"הפנתרים השחורים", הייתה הדרה פעילה: שתי הקבוצות הוקעו ותביעותיהן נדחו. למרות הוקעתן הפומבית, הן הותירו את רישומן על החברה הישראלית ועוררו פעילות עצמאית של ארגוני חברה אזרחית בתחומים נוספים, שהוקעו אף הם והוצאו אל מחוץ לגבולות הדיון הציבורי. עוצמתה של המדינה כגורם המרכזי בחברה נותרה בעינה. השלב השלישי בהתפתחותה של החברה האזרחית החל בתחילת שנות השמונים. שלב זה מתאפיין באיזונים חדשים בין החברה האזרחית למדינה. בתקופה זו נמשכה העלייה ברמת החיים, המבנה הכלכלי נהפך לריכוזי פחות, ושירותים ציבוריים רבים הופרטו. בשנים אלה חלה עלייה ניכרת במספר הארגונים הפועלים, בתחומי פעילותם ובהיקפם. גורם משמעותי שתרם לכך הוא המעבר מהאופי הקולקטיביסטי לאופי פלורליסטי ופתוח יותר של החברה, שבעקבותיו נמצא מקום גם לקולות וצבעים שונים שלא באו לידי ביטוי קודם לכן, דוגמת ארגוני נשים וארגונים למען איכות הסביבה