Lakhasly

א.פלורליזם אמפירי- מושג זה בא לתאר מצב המתקיים כאשר ישנם הבדלים ניכרים ויציבים בתרבות, במוסדות ובזהות בין הקבוצות האתניות, והמיעוט והרוב אינם נטמעים זה בזה. מצב זה נשמר כאשר במיעוט יש שימור תרבותי וזאת דרך הפרדה מוחלטת בחינוך, שפה, תקשורת, נישואים בתוך אותה קבוצה אתנית, אשר משמשות לשימור תרבות המיעוט.

פלורליזם נורמטיבי- מושג זה בא לתאר מצב שמתקיים כאשר לפרט ניתנת בחירה חופשית בין קיום נפרד לבין אינטגרציה (עם הכלל), וכאשר כל בחירה נחשבת לגיטימית ואיננה גובה מחיר משמעותי. חברה פלורליסטית תיחשב נורמטיבית כאשר היא מאפשרת לפרט לשמור על קיומו הנפרד ללא איום של תיוג תרבותי או טמיעה ללא גביית תשלום גבוה בגין השוני וללא הרחקה מהזהות הקולקטיבית ומהאפשרות לתרום לחברה.
במדינת ישראל יש פלורליזם אמפירי בין יהודים לערבים ולא פלורליזם נורמטיבי. למרות תהליך של ישראליזציה במגזר הערבי לא היטשטשו הבדלי התרבות ומנגנוני השעתוק כגון – תקשורת ומערכת החינוך, פועלים "ביעילות" להעברתם לדור הבא. זכותו של הערבי להיטמע בחברה היהודית הינה משמעותה, ויתור על זהותו וזה אינו מקובל לא על אלה ולא על אלה. כתוצאה מכך נוצר אי שוויון בין יהודים לערבים היוצר פערים בהשכלה, בתעסוקה, אי שוויון חברתי וכלכלי – ריבוד לאומי. המיעוט הערבי לא שש להיטמע בחברה הישראלית (הם גאים בתרבותם ובלאומיותם, לא רוצים להתבולל ומרגישים חלק מהעם הפלסטיני) והרוב היהודי אינו מעוניין להטמיע (האמונה היהודית שמדינת ישראל נועדה למנוע התבוללות, בין היתר).
ב. הפרדה ניתן לאתר בתחומים מרכזים כגון: הפרדה בחוק, ריכוזים גיאוגרפיים, מוסדות, איגודים וולונטריים ובמסגרות אינטימיות (שכנוּת, חברוּת ונישואין).

הפרדה בחוק- ניתן למצוא כאן הפרדה בין מיעוט ערבי לרוב יהודי בחוקים ופקודות בישראל. לדוגמא, 'פקודת העדות הדתיות' מבחינה בין קבוצות אוכלוסייה על–פי דתן ומעניקה ל'עדות הדתיות' סמכויות בלעדיות בכול הקשור לנישואין, לגירושין, להחזקת ילדים, למזונות, לקבורה ולעניינים אחרים הנוגעים למעמד האישי. משרד הפנים אחראי לרישום של פרטי הדת והלאום במרשם התושבים ובתעודת הזיהוי. יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים הם קבוצות דתיות ואנדוגמיות נפרדות הרשאיות לפי החוק לשמר את ייחודן.
הפרדה גיאוגרפית- הערבים חיים בשלושה אזורים: רובם בגליל, חלקם במשולש, ומעטם בנגב הצפוני. כ-10 אחוזים מתגוררים בערים מעורבות. ההפרדה ביישובים ובשכונות המגורים היא כמעט מוחלטת. 90 אחוזים מהערבים גרים ביישובים ערביים טהורים, ועשרת האחוזים הנותרים מתגוררים בשכונות נפרדות בערים המעורבות. מדיניות האכלוס הרשמית חותרת להפרדה גמורה, ומאז 1948 לא הקימה המדינה יישובים מעורבים או שכונות מעורבות.
הפרדה מוסדית- ההפרדה המוסדית הגדולה ביותר שוררת בשני המוסדות שלהם מייעדת החברה הישראלית את תפקיד האינטגרציה העדתית בקרב היהודים: בית–הספר והצבא. הבדלי השפה והתרבות מחייבים, כמובן, קיום של מערכות חינוך נפרדות, אולם שיעור ההפרדה בחינוך הוא מן הגבוהים בעולם. הבידוד בגני הילדים, בבתי הספר היסודיים, בבתי הספר התיכוניים ובמכללות להוראה הוא כמעט מוחלט. רק באוניברסיטאות מתקיים מפגש, אם כי ללא שילוב, משום שאין אוניברסיטה או מכללה ערבית במדינת ישראל. אשר לצבא, הערבים פטורים מחובת הגיוס חוץ מהדרוזים, שהם כעשירית מן האוכלוסייה הלא יהודית ונחשבים בישראל כלא ערבים, וחוץ ממעט בדואים, המגויסים בעיקר כגששים בשירות קבע. הערבים מורחקים גם מכוחות הביטחון האחרים: משירות הביטחון הכללי, מהמוסד, ובמידה רבה גם מן המשמר האזרחי.
הפרדה בפוליטיקה- עם הזמן החלה הפרדה גם בפוליטיקה. החל מ1988 הערבים מאוגדים ב-3 מסגרות פוליטיות: מפלגות יהודיות, ערביות ומעורבות. כיוון שגם במפלגה המעורבות היחידה (חד"ש) יש הנהגה ערבית, מתקיים מצב בו רק מיעוט ערבי נמצא במפלגות יהודיות או מצביע עבורן.
הפרדה באיגודים וולונטריים- הפרדה ניכרת קיימת גם באיגודים וולונטריים כמו אגודות למאבק למען עניינים ערביים או לקידומם.
הפרדה במסגרות אינטימיות- ההפרדה הגדולה במסגרות הרחבות שציינתי מעלה, מקטינה בהכרח את מספר המפגשים בין ערבים ליהודים במסגרות אינטימיות. יחסי שכנוּת בין יהודים לערבים הם מעטים ביותר, ונישואי תערובת נדירים ביותר ונאמדים בכמה מאות זוגות בלבד. נישואים אלה מוגבלים על פי רוב לשכבות שוליים בשתי האוכלוסיות ונחשבים כמקרים חריגים.