Lakhasly

עם התקדמות המשא ומתן להקמת קואליציה יחד עם מפלגת רע"ם, והקצאתם של עשרות מיליארדי שקלים לטיפול בחברה הערבית, ובין היתר להסדרת ההתיישבות הארעית של הבדואים בנגב, חשוב לומר בגילוי לב: לא תהיה כל הסדרה של ההתיישבות בפזורה הבדואית. סוגייה זו אינה פתירה במצב הנוכחי, זהו משבר שכנראה ניתן רק 'לנהל' ולא 'לפתור'. וכלל לא בטוח שמחלוקת זו מהווה אתגר עבור ריבונות המדינה או אורח החיים הבדואי, כפי שרבים נוטים לחשוב עליו. לכל אחד מהצדדים שורה ארוכה של גורמים המניאים אותו מלקדם פיתרון בר קיימא לסוגייה זו:
כאשר העבירה את הבדואים אל אזור הסייג אחרי מלחמת העצמאות ושינתה בכך את אורח חיים הבדואי, המדינה לא אפשרה לבדואים לפתח חקלאות כפרית בשטחי הסייג, והעדיפה להעניק להם פתרונות עירוניים, שאינה מתאימה לצורת החיים שלהם ולמבנה השבטי של חברה זו. לאורך השנים נעשו ניסיונות נקודתיים להסדרת ההתיישבות, ועוד עשרות רבות של נקודות התיישבות פרוביזוריות, צמחה והתרחבה ההתיישבות הלא מוכרת של הבדואים בצפון הנגב, במקביל לקצב גידול האוכלוסייה, כך שכיום מדובר בכ-100,000 איש הגרים ב- 35 כפרים (חלקם כבר הוסדרו, הפזורים על פני כ- 400, ותושביהם תובעים בעלות על עוד כ-640, סה"כ כ-8% משטח הנגב[1].למרות המאבק המתמיד של המדינה בהתפשטות ההתיישבות הלא חוקית של הבדואים שבאה לידי ביטוי בהריסת כפרים, ריסוס יבול (מדיניות שהיתה מקובלת בעבר) ואספקה מוגבלת של תשתיות, בפועל ההתיישבות ממשיכה להתרחב כל העת, ושוטרים נשלחו שוב ושוב להתמודד עם הפגנות ענק, בין היתר ניתן למנות את ועדת פרוור, דבר לא קרה? מדוע המדינה, והיא גם "הצד החזק" בקונפליקט, אינה מסוגלת לפתור אחת ולתמיד את הסוגייה, ליישב את הבדואים בערים, להסדיר חלק מההתיישבות בחלק מהכפרים, ולפנות כפרים למקומות אחרים?
1. מדיניות ההתיישבות של ישראל ביהודה ושומרון ובנגב: בעוד ישראל נוקטת ביהודה ושומרון ובנגב בגישות "תקיעת היתד" ו-"כתם השמן", כחלק ממדיניות "ייהוד המרחב", היא נאלצת להדיר את הבדואים, אזרחי ישראל שווי זכויות. במשך שנים מקימה ישראל נקודות התיישבות של יהודים מעבר לקו הירוק על מנת להיאחז בקרקע ולמנוע התפשטות של כפרים פלסטינים במרחב באמצעות יצירת רצף התיישבות יהודית. מדיניות דומה מתקיימת בנגב, הרחבת השטחים החקלאיים סביב הקיבוצים והמושבים, כשביקשו הבדואים הקצאה של שטחים חקלאיים (להקמת חוות משלהם), הסדרת ההתיישבות תפגע במדיניות ייהוד המרחב, וכמו כן תאלץ את המדינה להקצות לבדואים קרקעות חקלאיות בנגב בדומה ליהודים. ישראל תתקשה למנוע גם מערבים ישראלים להתיישב באותן צורות התיישבות כמו היהודים, ולכן היא מעדיפה שלא להסדיר את ההתיישבות הבדואית ובתוך כך לא להקצות קרקעות חקלאיות לאוכלוסייה זו.2. הימנעות מפתיחת חזית מול האוכלוסייה הערבית בנגב – תפישת ה-"אויב הפנימי", או יצירת "גייס חמישי": עם התחזקותה של התנועה האיסלאמית בנגב, יותר ויותר בדואים תופסים צד בסכסוך הישראל פלסטיני, ישראל אינה מעוניינת בפתיחת חזית פנימית נגד חלק מערביי ישראל והיא מעדיפה "להרדים את השטח" ולטפל נקודתית באירועים של הפרות סדר, ההתחזקות הלאומנית בקרב הבדואים באה לידי ביטוי בן היתר בירידה בכמות המתגייסים לצבא, בגיוסם של בדואים לתנועות לאומיות וארגונים פלסטיניים כמו גם ארגוני טרור, ובהתנגשות תמידית עם גורמי אכיפת החוק במדינה, ההשתוללות של צעירים בדואים על כבישי הנגב, פריצה לבסיסי צה"ל וגניבת נשק, הסתרת שב"חים ועוד – כל אלו מעידים על מגמת התרופפות הקשר בין החברה הבדואית לחברה הישראלית היהודית. היא מעלימה עין גם מההתיישבות שלהם.3. היותה של ישראל מדינה דמוקרטית: ישראל מבינה כי התנהלותה מול הבדואים בנגב אינה מידתית ואינה שיוויונית ביחס לאוכלוסיות אחרות בארץ. ובלי יכולת להקים בניינים חדשים ולהתרחב ככל עיר או יישוב אחר בישראל, מעידה על כשל בתפישה הדמוקרטית הישראלית. הדבר אמור להיות בדיוק להיפך: "אין להתנות קבלת זכויות (הניתנות לאדם מעצם קיומו), לבין קיום החובות (המוגדרות על ידי המדינה). ישראל מבינה שאין להתנות האחד בשני, וכדי להימנע מחיכוך עם מדינות העולם בסוגייה, מספקת ישראל מים ליישובים באופן פרוביזורי ולא לגמרי מבוקר. ישראל גם מקימה מרפאות, אם ישראל תאלץ את הבדואים לעבור אל מרחבים עירוניים חדשים בניגוד לרצונם, הסדרת ההתיישבות תחדד את הקונפליקט בין ישראל לבין מדינות המערב, ותציב אותה במסלול התנגשות נוסף, שהיא אינה חפצה בו.4. הרצון של הבדואים לשמר תרבות ילידית: המדינה מבינה את הצורך של הבדואים לשמר את תרבותם הילידית הכוללת לעיתים פוליגמיה, הקמת אוהלים וגידול צאן, מפגשי גברים סביב מדורה ותרבות האירוח. היא מבינה שהתנגדות לכך כחלק ממעבר לערים מודרניות, תביא להתפוררות החברה הבדואית שעלולה להתבטא באירועים אלימים בתוך החברה ובמגע שלה עם הסביבה היהודית, עד כדי היווצרות אנרכיה. ישראל מתמודדת פה גם מול העולם, לאחר פנייתם של הבדואים לאו"ם, על מנת שיכירו בהם ובתרבותם כעם יליד – בקשה שנדחתה בשל אי עמידתם בתנאי הסף המופיעים ב'חוזה מרטינז קובו' המגדיר את הפרמטרים להכרה בעמים ילידים. תשתיות כמעט שלא קודמו באזור, שנים רבות לקח לסלול את כביש באר שבע ערד (עד היום עוד לא הושלם) ואת כביש 6, החקלאות וההתיישבות כמעט ולא קודמו, לא הוקמו ערים חדשות, לא נבנו כמעט אזורי תעשייה, מוסדות להשכלה או הייטק, למעט בסביבת באר שבע, התיירות כמעט ולא התפתחה, וסוגיות של פשיעה ואלימות טופלו באופן נקודתי בלבד. הנגב לא הפך אטרקטיבי עבור תושבי ישראל הנאנקים תחת מחירי הדיור המאמירים באזור המרכז והצפון. כל אלה הם ביטוי למדיניות ההזנחה של אזור הדרום, בין אם היא מוכוונת ובין אם היא תוצאה של ניתוק תודעתי, היעדר כוח פוליטי של תושבי האזור או חוסר עניין כללי. שם כמות המשאבים המושקעים לנפש היא הגבוהה במדינה. שכן באופן זה קל לה יותר לנהל ולשלוט בה. כל עוד האוכלוסייה הבדואית נותרת ענייה, קל למדינה להרחיק את הבדואים ממקודי הכוח וההשפעה. (הפרד- משאר חלקי האוכלוסייה הערבית בישראל, משול – נהג במרחב באלימות ובכוחניות תוך מניעת ההיאחזות בקרקע), היא חלק מהניסיון למנוע מהבדואים את הצמיחה הכלכלית וההשתלבות במוקדי הכוח במדינה.7. הסדרה = כניעה: החשש מסחיטה במקרים דומים של מחלוקת על קרקעות והפיכת ההסדרה למתודה קבועה בה פועלים ערביי ישראל נגד המדינה – סוג של גאולת קרקע. אם תכיר ישראל בכפרים הלא מוכרים, "לכבוש" קרקעות נוספות בנגב ובגליל, ולהקים יישובים לא חוקיים, שעם הזמן יוסדרו ויהפכו לעובדה מוגמרת. גם אם לעיתים הם סותרים אחד את השני, ישראל מסנדלת את עצמה למדיניות הפועלת להנצחת המצב. תשנה ישראל את המדיניות שלה, יעברו עוד עידנים רבים, שכן גם לבדואים יש אינטרס להנציח את המצב הקיים, ולא לעורר את המתים, שהן כנראה חלק מסדרת אירועים מאורגנים, שכל עניינם הוא לסמן קווים אדומים מול המדינה. בעת פינויו של הכפר הלא מוכר אום אל חיראן, לא הסתיים במרי אזרחי, ודעך כקול ענות חלושה אל תהום הנשייה של מערכת היחסים ההולכת ודועכת ישראל – בדואים, ודאי שרבים מהם היו מעדיפים שהכפרונים בהם הם חיים יהפכו למרחבים מוכרים, שמדינה תפתח בהם תשתיות של תחבורה, הבדואים היו שמחים לו יכלו להגיש תכניות מתאר, ולעיתים התועלת היא נמוכה, עד כדי מסכנת חיים. גם הבדואים "כלואים" במרחבים שלהם, בין אם מדובר במרחבים הפיסיים, ובין אם במרחבים התרבותיים,1. מחלוקות שבטיות ומעמדיות: בתחילת שנות ה-2000 נעשה ניסיון להקצות מים לחקלאות עבור תושבי אחד הכפרים הלא מוכרים בנגב. חברת מקורות הסכימה לחבר את התושבים למים ולגבות מהם מחיר נמוך המתכתב עם מדיניות הקצאת מים לחקלאות, שהיתה נהוגה בהתיישבות העובדת בישראל. ששמחו סוף סוף לקבל סוג של 'הכרה' בצרכיהם ובצורת חייהם. מהי החלקה בגינה נדרשת ההקצאה, ואיזה סוג של גידול אמור להיות בה; להגדיר גבולות המקובלים על כולם ושימושי קרקע. השתקפות של מחלוקות שיבטיות, הבדואים חלוקים בינם לבין עצמם בכל הנוגע לבעלות על הקרקעות, ואינם יכולים להסכים על גבולות. הנגמרים במוות ובסדרת נקמות דם, כך שלרבים מהם מוטב להניח לדברים להתנהל כמות שהם. ופעמים רבות הם הופכים לחומר נפץ עבור נציגים השבטים השונים. חשוב לציין בנקודה זו כי החברה הבדואית היא עדיין חברה שבטית ומעמדית. בדואים משבטים שונים או ממעמדות שונות, אינם מתחתנים אלה עם אלה ואינם מתערבבים. הם גם אינם ששים לעבור למרחבים אורבניים בהם התערבבות בין השבטים היא עניין של מה בכך, מלחמת עולם בין השבטים. מוטב להם לוותר על הקדמה שמציעות הערים המודרניות, למען שמירה על שקט ושלום בית, וזאת רק משום שהם בעבר היו בבעלות בדואים שגורשו או נמלטו מישראל מאימת המלחמה, שלעולם כבר לא ישובו למרחב הארצישראלי, ודאי לא במעמד של תושבים או אזרחים בעלי זכויות בקרקע. אין בכך יתרון נדלנ"י עבור הבדואים, המעבר לערים קיבע אותם במרחב והקשה עליהם לסחור בקרקע ונדל"ן. שהפך הבעלים הגאה של בית בשכונה עירונית, מה שהופך את הנכס הנדלנ"י ללא סחיר. הבדואים אינם יכולים גם למשכן אותו ולהתקדם לנכסים גדולים יותר. לקרקע במרחב הלא מוכר אין ערך נדלנ"י, רבים מהבדואים פולשים לקרקעות חדשות ומנכסים אותן ללא שטר בעלות או רכישה מסודרת, באיזור שדה בריר הסמוך לערד. לבדואים אלה זיקה נמוכה יותר לקרקע,4. שימור התרבות המסורתית למחצה: המרחב הכפרי הלא מוכר הוא מרחב פתוח המאפשר לקיים בקלות יחסית, את המסורת הילידית רבת השנים, המתכתבת עם הנוודות למחצה שאפיינה את הבדואים במאות האחרונות. ליד הבתים הארעיים מוקמים אוהלים, בשטח המבנן הם מגדלים צאן וקצת חקלאות מדברית, כפי שעשו על פני דורות רבים. האב משאיר את הקרקע לבניו ומחלק אותה ביניהם, הבנות עוברות לשטח של הגבר אליו נישאו, והמרחב מתנהל ללא התערבות של הריבון. עבור הבדואים זהו פתרון עדיף על פני אורבאניזציה של המרחב, ופרצלציה ורה-פרצלציה של הקרקעות – תהליך שהמדינה מתנגדת אליו ומערימה עליו קשיים.5. הצורך בסגרגציה מרחבית תרבותית מול הרוב היהודי: רבים מהבדואים מגדירים עצמם ערבים, החיים במדינה בעלת לאומיות אתנית יהודית, ודאי לאור ההתלקחויות החוזרות ונשנות בין שני העמים. כל עוד בסוף היום הוא ישוב אל המרחב המוכר והידוע. מיסודם של הכפרים הלא מוכרים לא יפגע בהכרח בהתנהלות הזו, לתחושתם של רבים מהבדואים, לפתחם של היישובים הערביים, הר הנגב וים המלח. היעדרה של המדינה ממרחבים אלה מאפשר למשפחות של בדואים לפלוש לכל מרחב שהם חושקים בו,7. כעס מצטבר כלפי המדינה: שנים רבות של הזנחה מצד המדינה, לתקן את המצב ולקבל את הבדואים כאזרחים שווים, בעיקר לאור הקמתם של יישובים רבים ביו"ש, לרכוש השכלה ולעבוד בעבודות השונות – כל אלו הביאו לכעס רב כלפי המדינה ומוסדותיה. סוג של נקמה במה שעוללה להם המדינה. גם השתלטותם של ארגוני טרור וארגוני פשיעה על הערים הבדואיות ועל חלק מהמרחבים הלא מוכרים בנגב, אלה ארגונים שכל עניינם הוא להרחיק את מוסדות המדינה, בעיקר את המשטרה והשב"כ, ארגונים אלה עוסקים בסחר בנשק, ועוד שורה ארוכה של פשעים. ניכר כי לשני הצדדים אין כל עניין בהסדרה,ומה בהשוואה למקרים דומים אחרים בעולם?
האינדיאנים בארה"ב (כמו גם ברוסיה, הסאמי קיבל שטחי צייד ומרעה ביערות נורווגיה. מה מייחד את הבדואים בנגב ביחס לקבוצות מיעוט אלה? כנראה שבמקרה הישראלי נכנסות למשוואה גם סוגיית הזהות הערבית מוסלמית והסוגייה הגיאופוליטית הייחודית בה נמצאת ישראל. אפשר והשתייכות זו מהווה אחד החסמים המשמעותיים לפתרון בעיית הכפרים הלא מוכרים בנגב.

עם התקדמות המשא ומתן להקמת קואליציה יחד עם מפלגת רע"ם, והקצאתם של עשרות מיליארדי שקלים לטיפול בחברה הערבית, ובין היתר להסדרת ההתיישבות הארעית של הבדואים בנגב, חשוב לומר בגילוי לב: לא תהיה כל הסדרה של ההתיישבות בפזורה הבדואית. סוגייה זו אינה פתירה במצב הנוכחי, זהו משבר שכנראה ניתן רק 'לנהל' ולא 'לפתור'. וכלל לא בטוח שמחלוקת זו מהווה אתגר עבור ריבונות המדינה או אורח החיים הבדואי, כפי שרבים נוטים לחשוב עליו. לכל אחד מהצדדים שורה ארוכה של גורמים המניאים אותו מלקדם פיתרון בר קיימא לסוגייה זו:
נקודת המבט של המדינה:
במובנים רבים, כאשר העבירה את הבדואים אל אזור הסייג אחרי מלחמת העצמאות ושינתה בכך את אורח חיים הבדואי, מנוודי למחצה, המדינה לא אפשרה לבדואים לפתח חקלאות כפרית בשטחי הסייג, והעדיפה להעניק להם פתרונות עירוניים, התיישבות אורבאנית-פרברית, שאינה מתאימה לצורת החיים שלהם ולמבנה השבטי של חברה זו. לאורך השנים נעשו ניסיונות נקודתיים להסדרת ההתיישבות, ועוד עשרות רבות של נקודות התיישבות פרוביזוריות, בתהליך איטי, ארוך שנים, צמחה והתרחבה ההתיישבות הלא מוכרת של הבדואים בצפון הנגב, במקביל לקצב גידול האוכלוסייה, כך שכיום מדובר בכ-100,000 איש הגרים ב- 35 כפרים (חלקם כבר הוסדרו, הפזורים על פני כ- 400, ותושביהם תובעים בעלות על עוד כ-640,000 דונם, סה"כ כ-8% משטח הנגב[1].למרות המאבק המתמיד של המדינה בהתפשטות ההתיישבות הלא חוקית של הבדואים שבאה לידי ביטוי בהריסת כפרים, ריסוס יבול (מדיניות שהיתה מקובלת בעבר) ואספקה מוגבלת של תשתיות, בפועל ההתיישבות ממשיכה להתרחב כל העת,לאורך השנים, הוקצו תקציבים, ושוטרים נשלחו שוב ושוב להתמודד עם הפגנות ענק, חלקן אלימות, בין היתר ניתן למנות את ועדת פרוור, ועדת גולדברג,מדוע, דבר לא קרה? מדוע המדינה, שהיא הריבון, והיא גם "הצד החזק" בקונפליקט, אינה מסוגלת לפתור אחת ולתמיד את הסוגייה, ליישב את הבדואים בערים, להסדיר חלק מההתיישבות בחלק מהכפרים, ולפנות כפרים למקומות אחרים?
יש לכך כמה סיבות:

1. מדיניות ההתיישבות של ישראל ביהודה ושומרון ובנגב: בעוד ישראל נוקטת ביהודה ושומרון ובנגב בגישות "תקיעת היתד" ו-"כתם השמן", כחלק ממדיניות "ייהוד המרחב", היא נאלצת להדיר את הבדואים, אזרחי ישראל שווי זכויות. במשך שנים מקימה ישראל נקודות התיישבות של יהודים מעבר לקו הירוק על מנת להיאחז בקרקע ולמנוע התפשטות של כפרים פלסטינים במרחב באמצעות יצירת רצף התיישבות יהודית. מדיניות דומה מתקיימת בנגב, הרחבת השטחים החקלאיים סביב הקיבוצים והמושבים, בד בבד, כשביקשו הבדואים הקצאה של שטחים חקלאיים (להקמת חוות משלהם), הם סורבו, הסדרת ההתיישבות תפגע במדיניות ייהוד המרחב, וכמו כן תאלץ את המדינה להקצות לבדואים קרקעות חקלאיות בנגב בדומה ליהודים. ישראל תתקשה למנוע גם מערבים ישראלים להתיישב באותן צורות התיישבות כמו היהודים, ולכן היא מעדיפה שלא להסדיר את ההתיישבות הבדואית ובתוך כך לא להקצות קרקעות חקלאיות לאוכלוסייה זו.2. הימנעות מפתיחת חזית מול האוכלוסייה הערבית בנגב – תפישת ה-"אויב הפנימי", או יצירת "גייס חמישי": עם התחזקותה של התנועה האיסלאמית בנגב, יותר ויותר בדואים תופסים צד בסכסוך הישראל פלסטיני, ישראל אינה מעוניינת בפתיחת חזית פנימית נגד חלק מערביי ישראל והיא מעדיפה "להרדים את השטח" ולטפל נקודתית באירועים של הפרות סדר, אלימות והסתה. ההתחזקות הלאומנית בקרב הבדואים באה לידי ביטוי בן היתר בירידה בכמות המתגייסים לצבא, בגיוסם של בדואים לתנועות לאומיות וארגונים פלסטיניים כמו גם ארגוני טרור, ובהתנגשות תמידית עם גורמי אכיפת החוק במדינה, ההשתוללות של צעירים בדואים על כבישי הנגב, פריצה לבסיסי צה"ל וגניבת נשק, תחמושת וציוד צה"לי, הסתרת שב"חים ועוד – כל אלו מעידים על מגמת התרופפות הקשר בין החברה הבדואית לחברה הישראלית היהודית. ולכן, היא מעלימה עין גם מההתיישבות שלהם.3. היותה של ישראל מדינה דמוקרטית: ישראל מבינה כי התנהלותה מול הבדואים בנגב אינה מידתית ואינה שיוויונית ביחס לאוכלוסיות אחרות בארץ. ללא רחובות, ללא מתקנים ציבוריים, ובלי יכולת להקים בניינים חדשים ולהתרחב ככל עיר או יישוב אחר בישראל, מעידה על כשל בתפישה הדמוקרטית הישראלית. אבל בדמוקרטיה, הדבר אמור להיות בדיוק להיפך: "אין להתנות קבלת זכויות (הניתנות לאדם מעצם קיומו), לבין קיום החובות (המוגדרות על ידי המדינה). ישראל מבינה שאין להתנות האחד בשני, וכדי להימנע מחיכוך עם מדינות העולם בסוגייה, לדוגמא, מספקת ישראל מים ליישובים באופן פרוביזורי ולא לגמרי מבוקר. ישראל גם מקימה מרפאות, אך במקביל, בנוסף, אם ישראל תאלץ את הבדואים לעבור אל מרחבים עירוניים חדשים בניגוד לרצונם, הסדרת ההתיישבות תחדד את הקונפליקט בין ישראל לבין מדינות המערב, ותציב אותה במסלול התנגשות נוסף, שהיא אינה חפצה בו.4. הרצון של הבדואים לשמר תרבות ילידית: המדינה מבינה את הצורך של הבדואים לשמר את תרבותם הילידית הכוללת לעיתים פוליגמיה, הקמת אוהלים וגידול צאן, מפגשי גברים סביב מדורה ותרבות האירוח. היא מבינה שהתנגדות לכך כחלק ממעבר לערים מודרניות, תביא להתפוררות החברה הבדואית שעלולה להתבטא באירועים אלימים בתוך החברה ובמגע שלה עם הסביבה היהודית, עד כדי היווצרות אנרכיה. ישראל מתמודדת פה גם מול העולם, לאחר פנייתם של הבדואים לאו"ם, על מנת שיכירו בהם ובתרבותם כעם יליד – בקשה שנדחתה בשל אי עמידתם בתנאי הסף המופיעים ב'חוזה מרטינז קובו' המגדיר את הפרמטרים להכרה בעמים ילידים. החצר האחורית, תשתיות כמעט שלא קודמו באזור, שנים רבות לקח לסלול את כביש באר שבע ערד (עד היום עוד לא הושלם) ואת כביש 6, החקלאות וההתיישבות כמעט ולא קודמו, לא הוקמו ערים חדשות, לא נבנו כמעט אזורי תעשייה, מוסדות להשכלה או הייטק, למעט בסביבת באר שבע, התיירות כמעט ולא התפתחה, וסוגיות של פשיעה ואלימות טופלו באופן נקודתי בלבד. הנגב לא הפך אטרקטיבי עבור תושבי ישראל הנאנקים תחת מחירי הדיור המאמירים באזור המרכז והצפון. כל אלה הם ביטוי למדיניות ההזנחה של אזור הדרום, בין אם היא מוכוונת ובין אם היא תוצאה של ניתוק תודעתי, היעדר כוח פוליטי של תושבי האזור או חוסר עניין כללי. זאת, שם כמות המשאבים המושקעים לנפש היא הגבוהה במדינה. הנגב נזנח, ונטעו שורש במרחב. שכן באופן זה קל לה יותר לנהל ולשלוט בה. כל עוד האוכלוסייה הבדואית נותרת ענייה, בורה ומוחלשת, קל למדינה להרחיק את הבדואים ממקודי הכוח וההשפעה. (הפרד- משאר חלקי האוכלוסייה הערבית בישראל, משול – נהג במרחב באלימות ובכוחניות תוך מניעת ההיאחזות בקרקע), היא חלק מהניסיון למנוע מהבדואים את הצמיחה הכלכלית וההשתלבות במוקדי הכוח במדינה.7. הסדרה = כניעה: החשש מסחיטה במקרים דומים של מחלוקת על קרקעות והפיכת ההסדרה למתודה קבועה בה פועלים ערביי ישראל נגד המדינה – סוג של גאולת קרקע. אם תכיר ישראל בכפרים הלא מוכרים, "לכבוש" קרקעות נוספות בנגב ובגליל, ולהקים יישובים לא חוקיים, שעם הזמן יוסדרו ויהפכו לעובדה מוגמרת.בשל כל הדברים הללו, גם אם לעיתים הם סותרים אחד את השני, ישראל מסנדלת את עצמה למדיניות הפועלת להנצחת המצב. בשלב מסויים, ניתן לשער, תשנה ישראל את המדיניות שלה, יעברו עוד עידנים רבים, שכן גם לבדואים יש אינטרס להנציח את המצב הקיים, ולא לעורר את המתים, למעט התנגדויות נקודתיות, שהן כנראה חלק מסדרת אירועים מאורגנים, שכל עניינם הוא לסמן קווים אדומים מול המדינה. בעת פינויו של הכפר הלא מוכר אום אל חיראן, לא הסתיים במרי אזרחי, ודעך כקול ענות חלושה אל תהום הנשייה של מערכת היחסים ההולכת ודועכת ישראל – בדואים, בנגב.נקודת המבט של הבדואים:
   כפי הנראה, ודאי שרבים מהם היו מעדיפים שהכפרונים בהם הם חיים יהפכו למרחבים מוכרים, שמדינה תפתח בהם תשתיות של תחבורה, חינוך, חשמל ומים, הבדואים היו שמחים לו יכלו להגיש תכניות מתאר, תכניות בינוי עיר, להקים בתים, ולעיתים התועלת היא נמוכה, עד כדי מסכנת חיים. גם הבדואים "כלואים" במרחבים שלהם, בין אם מדובר במרחבים הפיסיים, הנדל"ניים, ובין אם במרחבים התרבותיים, חברתיים שלהם,1. מחלוקות שבטיות ומעמדיות: בתחילת שנות ה-2000 נעשה ניסיון להקצות מים לחקלאות עבור תושבי אחד הכפרים הלא מוכרים בנגב. חברת מקורות הסכימה לחבר את התושבים למים ולגבות מהם מחיר נמוך המתכתב עם מדיניות הקצאת מים לחקלאות, שהיתה נהוגה בהתיישבות העובדת בישראל. המידע הועבר לתושבים, ששמחו סוף סוף לקבל סוג של 'הכרה' בצרכיהם ובצורת חייהם. מהי החלקה בגינה נדרשת ההקצאה, ואיזה סוג של גידול אמור להיות בה; גידולי שדה, פלחה, להגדיר גבולות המקובלים על כולם ושימושי קרקע. השנים עברו, והנה, הנתונה בקונפליקט פנימי, השתקפות של מחלוקות שיבטיות, הבדואים חלוקים בינם לבין עצמם בכל הנוגע לבעלות על הקרקעות, ואינם יכולים להסכים על גבולות. שבטים שונים מסרבים, עדיין, הנגמרים במוות ובסדרת נקמות דם, כך שלרבים מהם מוטב להניח לדברים להתנהל כמות שהם. ופעמים רבות הם הופכים לחומר נפץ עבור נציגים השבטים השונים. חשוב לציין בנקודה זו כי החברה הבדואית היא עדיין חברה שבטית ומעמדית. בדואים משבטים שונים או ממעמדות שונות, אינם מתחתנים אלה עם אלה ואינם מתערבבים. לכן, הם גם אינם ששים לעבור למרחבים אורבניים בהם התערבבות בין השבטים היא עניין של מה בכך, מלחמת עולם בין השבטים. מוטב להם לוותר על הקדמה שמציעות הערים המודרניות, למען שמירה על שקט ושלום בית, במרחבים הלא מוכרים, המופרדים. נותרו יתומים, וזאת רק משום שהם בעבר היו בבעלות בדואים שגורשו או נמלטו מישראל מאימת המלחמה, שלעולם כבר לא ישובו למרחב הארצישראלי, ודאי לא במעמד של תושבים או אזרחים בעלי זכויות בקרקע. אין בכך יתרון נדלנ"י עבור הבדואים, ומבחינת רבים, עבור רבים, המעבר לערים קיבע אותם במרחב והקשה עליהם לסחור בקרקע ונדל"ן. שהפך הבעלים הגאה של בית בשכונה עירונית, מה שהופך את הנכס הנדלנ"י ללא סחיר. הבדואים אינם יכולים גם למשכן אותו ולהתקדם לנכסים גדולים יותר. לקרקע במרחב הלא מוכר אין ערך נדלנ"י, רבים מהבדואים פולשים לקרקעות חדשות ומנכסים אותן ללא שטר בעלות או רכישה מסודרת, לדוגמא, באיזור שדה בריר הסמוך לערד. לבדואים אלה זיקה נמוכה יותר לקרקע,4. שימור התרבות המסורתית למחצה: המרחב הכפרי הלא מוכר הוא מרחב פתוח המאפשר לקיים בקלות יחסית, את המסורת הילידית רבת השנים, המתכתבת עם הנוודות למחצה שאפיינה את הבדואים במאות האחרונות. ליד הבתים הארעיים מוקמים אוהלים, בשטח המבנן הם מגדלים צאן וקצת חקלאות מדברית, כפי שעשו על פני דורות רבים. האב משאיר את הקרקע לבניו ומחלק אותה ביניהם, הבנות עוברות לשטח של הגבר אליו נישאו, והמרחב מתנהל ללא התערבות של הריבון. עבור הבדואים זהו פתרון עדיף על פני אורבאניזציה של המרחב, ופרצלציה ורה-פרצלציה של הקרקעות – תהליך שהמדינה מתנגדת אליו ומערימה עליו קשיים.5. הצורך בסגרגציה מרחבית תרבותית מול הרוב היהודי: רבים מהבדואים מגדירים עצמם ערבים, מוסלמים, פלסטינים. עבורם, החיים במדינה בעלת לאומיות אתנית יהודית, הם אתגר יומיומי. ודאי לאור ההתלקחויות החוזרות ונשנות בין שני העמים. חלקם מוכן לעבוד, כל עוד בסוף היום הוא ישוב אל המרחב המוכר והידוע. מיסודם של הכפרים הלא מוכרים לא יפגע בהכרח בהתנהלות הזו, אבל, לתחושתם של רבים מהבדואים, לפתחם של היישובים הערביים, ישפיע על אופיים, ויאתגר את תושביהם, הלאומנות הבדואית הערבית, פלסטינית, מוסלמית, הכפרים מהווים עבורם, הר הנגב וים המלח. היעדרה של המדינה ממרחבים אלה מאפשר למשפחות של בדואים לפלוש לכל מרחב שהם חושקים בו,7. כעס מצטבר כלפי המדינה: שנים רבות של הזנחה מצד המדינה, חוסר יכולתה להסדיר, לתקן את המצב ולקבל את הבדואים כאזרחים שווים, בעיקר לאור הקמתם של יישובים רבים ביו"ש, להתגייס לצבא, לרכוש השכלה ולעבוד בעבודות השונות – כל אלו הביאו לכעס רב כלפי המדינה ומוסדותיה. עבור רבים מהם, סוג של נקמה במה שעוללה להם המדינה. גם השתלטותם של ארגוני טרור וארגוני פשיעה על הערים הבדואיות ועל חלק מהמרחבים הלא מוכרים בנגב, אלה ארגונים שכל עניינם הוא להרחיק את מוסדות המדינה, בעיקר את המשטרה והשב"כ, ארגונים אלה עוסקים בסחר בנשק, סחורות גנובות, הברחות, גביית דמי חסות, ועוד שורה ארוכה של פשעים. המרחב הלא מוכר, ניכר כי לשני הצדדים אין כל עניין בהסדרה,ומה בהשוואה למקרים דומים אחרים בעולם?
   כמו בדואים בירדן ומצרים, מיעוט הסאמי בנורווגיה, המאורים בניו זילנד, האבוריג'ינים באוסטרליה, ההינואיטים בקנדה, האינדיאנים בארה"ב (כמו גם ברוסיה, הודו, בדרום אמריקה ובאפריקה). בקנדה, הסאמי קיבל שטחי צייד ומרעה ביערות נורווגיה. מה מייחד את הבדואים בנגב ביחס לקבוצות מיעוט אלה? כנראה שבמקרה הישראלי נכנסות למשוואה גם סוגיית הזהות הערבית מוסלמית והסוגייה הגיאופוליטית הייחודית בה נמצאת ישראל. כפי שצויין, אפשר והשתייכות זו מהווה אחד החסמים המשמעותיים לפתרון בעיית הכפרים הלא מוכרים בנגב.