لخّصلي

דפוסי תעסוקה אף־על־פי שארגוני החברה האזרחית הדתיים מהווים מחצית כמעט מכלל ארגוני החברה האזרחית, מועסקים בהם רק 25% מכלל העובדים בשכר 7,787 עובדים (ראו טבלה 2 לעיל).17 רק 0.5% (13 ארגונים) מעסיקים יותר מחמישים עובדים, ואילו 53% מקרבם (1,395 ארגונים) אינם מעסיקים כלל עובדים בשכר (טבלה 3). לעומת זה, ארגוני החברה האזרחית הערביים העסיקו בשנת 1998 2,323 עובדים 7.6% מכלל העובדים בארגוני החברה האזרחית (טבלה 2). זהו שיעור גבוה בהרבה משיעורם של ארגונים אלה בקרב ארגוני החברה האזרחית הרשומים. בטבלה 3 אנו רואים כי רק ברבע מארגוני החברה האזרחית הערביים אין עובדים בשכר. מימון ממשלתי מטבלה 3 מתברר עוד שארגוני החברה האזרחית הדתיים הפעילים זוכים בנתח קטן מהמימון הממשלתי הישיר בהשוואה למשקלם היחסי בכלל ארגוני החברה האזרחית הפעילים: רק 138 ארגונים 5% מבין כל ארגוני החברה האזרחית הדתיים מקבלים מימון ממשלתי ישיר, ואלה מהווים 21% מכלל ארגוני החברה האזרחית המקבלים מימון כזה. בשנת 1998 קיבלו ארגונים אלה פחות משמונה מיליון ש"ח - כרבע מכל המימון הישיר שניתן לארגוני החברה האזרחית. פחות מ־15% (381 ארגונים) מקרבם מקבלים מימון עקיף, כלומר, התורמים להם מקבלים זיכוי ממס הכנסה. שיעור ארגוני החברה האזרחית הערביים המקבלים מימון ממשלתי ישיר מקרב כלל ארגוני החברה האזרחית הזוכים במימון כזה, כמו גם היקף המימון שהם מקבלים, דומים לשיעורם של הארגונים הערביים בקרב כלל הארגונים הפעילים - כ־5% נכון לשנת 1998. יש לציין ש־36 ארגונים - כ־12% מכלל ארגוני החברה האזרחית הערביים הפעילים - קיבלו מימון ממשלתי ישיר כלשהו (טבלה 3). שיעור זה דומה לשיעור המקביל בקרב כלל ארגוני החברה האזרחית, וגבוה מזה שבארגוני החברה האזרחית הדתיים. אולם מבחינת התמיכה הממשלתית העקיפה (בצורה של זיכוי מס לתורמים), מתברר שרק 2.5% מבין כל ארגוני החברה האזרחית הזוכים בתמיכה כזו הינם ארגונים ערביים, ואלה מהווים רק 5.6% מארגוני החברה האזרחית הערביים. זהו שיעור נמוך ביותר, אם משווים אותו לשיעור המקביל בקרב כלל ארגוני החברה האזרחית .16% דיון מקובל לטעון שמידת האזרחיות של החברה הישראלית מועטה ושהפעילות האזרחית בה נעשית בעיקר בחסות המדינה, נורטון (1996 ,Norton), לדוגמה, ממקם את החברה האזרחית בישראל יחד עם יתר החברות האזרחיות במזרח התיכון. לדבריו, הן נהנות מאוטונומיה מועטה יחסית למקבילותיהן המערביות, ולכן הן נמרצות פחות ואפקטיביות פחות. היקף ההתארגנויות האזרחיות שמצאנו בקרב המגזר השלישי בישראל מעיד כי דימוי זה הינו מוטעה כנראה. מהממצאים עולה כי במהלך השנים 1998-1981 נרשמו בישראל יותר מעשרים ושלושה אלף ארגוני חברה אזרחית, המהווים יותר מ־80% מכלל ארגוני המגזר השלישי. ארגוני חברה אזרחית מהווים רוב גם כאשר בוחנים רק את הארגונים הפעילים - בשנת 1998 פעלו יותר מששת אלפים ארגוני חברה אזרחית סביב נושאים שונים, ואלה היוו 65% מכלל ארגוני המגזר השלישי הפעילים. משמע, קיימת פעילות התאגדותית ענפה, נפרדת מהמדינה ובלתי תלויה בה, העוסקת במגוון סוגיות חברתיות, החל בפנאי וכלה בפוליטיקה. היבט חשוב בבחינת מידת "אזרחיותה" של חברה הוא שיעור החברות בארגוניה וההשתתפות בפעילויותיה (2000 Putnam). סקר בנושא של תרומה והתנדבות של הציבור בישראל (שי, לזר, דוכין וגדרון, 1999) מעלה כי 31% מהאוכלוסייה הבוגרת בארץ חברים או פעילים בארגון מגזר שלישי כלשהו, ואם מפחיתים את שיעור החברות בהסתדרויות העובדים, מתקבל הנתון 23% או כל אזרח רביעי כמעט. זהו בהחלט שיעור לא מבוטל, ובהשוואה למדינות מערביות ישראל נמצאת במקום טוב באמצע (The כאשר מוסיפים את הנתונים הללו לממצאים שהוצגו .)European Commission, 1997, 4 כאן, ניתן להתרשם כי בישראל מתקיימת פעילות אזרחית מאורגנת וענפה, שמעורבים בה אזרחים רבים. ללא קשר לאופי הפעילות של הארגונים, למידת הקשר ביניהם או להשפעתם על החברה, על הפוליטיקה ועל הציבוריות בישראל, קיומם של ארגונים רבים שאינם קשורים למדינה ולפעילויותיה, כמו גם המעורבות החברתית הרבה שלהם, יש בהם לדעתנו כדי להעיד על רמת "אזרחיות" לא מבוטלת של החברה הישראלית. ארגונים אלה מעסיקים עשרות אלפי עובדים בשכר ומפעילים מתנדבים במספרים גדולים בהרבה. ממצא זה חשוב בעידן של אבטלה. באירופה המערבית הושם בשנים האחרונות דגש רב בארגוני חברה אזרחית כמקור תעסוקה חלופי למגזרים העסקי והציבורי, המפטרים עובדים, במיוחד לנוכח התחזית בדבר עידן "תום העבודה". מחברים שונים מציינים את המגזר השלישי והחברה האזרחית כחלופה מסוימת לתעסוקה בשכר וגם כמקור לתעסוקה התנדבותית המלווה בפיצוי כספי ממשלתי כאמצעי לצמצום אבטלה הממצאים שעולים כאן, שלפיהם בארגוני .)Rifkin 1995 Borzaga & Santuary, 1998( החברה האזרחית יש תעסוקה ניכרת למרות התבססותם על עבודת מתנדבים, מכוונים לראשונה את תשומת הלב אל שאלת הפוטנציאל התעסוקתי של ארגונים אלה. רוב ארגוני החברה האזרחית בישראל עוסקים בהספקת שירותים. מצב זה מוסבר על־ידי תיאוריות שקושרות פעילות של ארגונים ללא כוונות רווח ל"כשל ממשלה" (1988 ,Weisbrod): היות שממשלות מספקות שירותים המכוונים לאזרח הממוצע, קבוצות אזרחים רבות אינן מקבלות את השירותים שבהם הן מעוניינות, וצרכים חברתיים רבים נותרים ללא מענה. אל החלל הזה נכנסות יוזמות אזרחיות המספקות מגוון רחב יותר של שירותים מכפי שהממשלה יכולה להרשות לעצמה, ומשלימות את השירותים שיש להם ביקוש. ככל שהחברה הטרוגנית יותר, גדל הביקוש לשירותים שחורגים ממה שהממשלה מוכנה לספק, ואלה מסופקים על־ידי ארגוני חברה אזרחית (1989 ,James). ההטרוגניות | החברתית, הכלכלית, הדתית, העדתית והלאומית הקיימת בישראל תורמת בוודאי לריבוים של ארגוני החברה האזרחית המספקים שירותים מתמחים לקבוצות שונות עולים, מיעוטים וכולי. אך נדמה כי תהליכי הנסיגה וההפרטה שעברה מדינת הרווחה הישראלית בשני העשורים האחרונים היוו את הסיבה המרכזית להתפתחותם המואצת של ארגוני חברה אזרחית המספקים שירותים. תהליכים אלה גרמו במקרים מסוימים לצמצום השירותים הניתנים לאוכלוסיות מסוימות, והוליכו לפיכך להקמתם של ארגונים המספקים שירותים חלופיים, כגון ארגוני חינוך המספקים שירותי חינוך "אפור" בגלל צמצום יום הלימודים הממומן על־ידי המדינה (גל, 1994). את הפריחה בארגוני החברה האזרחית המספקים שירותים ניתן לקשור גם לשינוי האידיאולוגי שהתרחש במדינת הרווחה הישראלית ולעלייתן של תפיסות ניאו-ליברליות. אם בשנות השבעים רווחה בישראל התפיסה כי "המדינה תדאג לכל" (1981 ,Kramer), בשנות השמונים והתשעים חלחלה לתודעה התפיסה כי הדאגה לרווחה אינה עוד נחלתה של המדינה בלבד, וכי יש מקום להתארגנויות עצמאיות שיספקו שירותי רווחה שאינם קשורים למדינה, ותפיסה זו זכתה בעידוד המדינה. במחקר על אודות החברה האזרחית בישראל קיימת הסכמה כי היא אינה בעלת אופי קורא תיגר, וכי היא ממעיטה להתריס כנגד המדינה. אכן, אנו מגלים שרק מעטים מבין ארגוני החברה האזרחית הפעילים בארץ הינם ארגוני סנגור באופן בלבדי: פחות מ־6%. ניתן לקשור מצב זה למרכזיותן הרבה עדיין של הממשלה והמערכת הפוליטית בשיח הציבורי, לריכוזיותה הגבוהה עדיין של המערכת הפוליטית הישראלית, ולהשפעתן של ההיסטוריה הממלכתית ושל האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות. אך מיעוטם של ארגוני הסנגור אינו בבחינת עדות חד־משמעית שלחברה האזרחית בישראל אין השפעה על קביעת המדיניות הציבורית בה. מחקרים שונים מראים כי לארגוני החברה האזרחית יש בשנים האחרונות השפעה הולכת וגוברת בתהליכים של עיצוב מדיניות (בר, 1999; בן־אריה, 1999; קדמן, 1992). סוגיה זו, של אופני פעילותם של ארגוני החברה האזרחית והשפעתם, מחייבת מחקר נפרד. אחד הגורמים המגבילים ביותר את התרחבותה של החברה האזרחית בישראל הוא הקושי בגיוס משאבים. ארגוני חברה אזרחית נמצאים ברובם בחיפוש מתמיד אחר מקורות כספיים. ממצאינו מראים כי המימון הציבורי לארגונים אלה אכן מצומצם. הדבר בולט במיוחד במימון הממשלתי הישיר הניתן למגזר השלישי, שרק 0.1%(!) ממנו מופנית לארגוני חברה אזרחית. גם מבחינת המימון הממשלתי העקיף - מתן זיכוי מס לתורמים לארגונים - המצב אינו מעודד. אומנם כמחצית מהאישורים לזיכוי מס הניתנים לתורמים לארגוני המגזר השלישי מוענקים לתורמים לארגוני חברה אזרחית, אולם עדיין רק מיעוט מבין ארגוני החברה האזרחית (כשישית) מקבלים תמיכה ממשלתית עקיפה כזו. מיעוט המשאבים הציבוריים העומדים לרשות ארגוני החברה האזרחית 18 חמור עוד יותר לנוכח מיעוטם של מקורות מימון חליפיים למימון הציבורי. בעבודה קודמת הצבענו כבר על מיעוט הקרנות הפעילות התומכות בארגונים (גדרון, כץ ובר, 2000). היקפן המצומצם של התרומות מעסקים, מפרטים וממשקי בית (שי, לזר, דוכין וגדרון, 1999) אינו מהווה פתרון מספק למצוקה הכלכלית של רבים מבין ארגונים אלה. מיעוט המשאבים העומדים לרשות ארגוני החברה האזרחית מסביר אולי את שיעור הפעילות הנמוך שלהם - רק כרבע מהארגונים שנרשמו למן שנת 1980 היו פעילים בשנת 1998. ממצא זה מעלה את הצורך בהתייחסות למדיניות הקיימת ולזו הרצויה כלפי ארגוני החברה האזרחית בישראל. בשנים האחרונות נשמעת בעולם הדעה כי אי אפשר לקיים חברה אזרחית חזקה ללא התערבות מסייעת של המדינה (1995 ,Walzer). אין מדובר ברצון לשנות את הגבולות שבין החברה האזרחית למדינה, אלא בסיוע לפיתוחה של החברה האזרחית על בסיס ההכרה בחשיבותה לקיומה של מדינה דמוקרטית חזקה. נתונים על המגזר השלישי שפורסמו בעבר מצביעים על ריבוי ניכר של ארגונים דתיים ועל ייצוג יתר של האוכלוסייה הדתית, ובפרט החרדית, יחסית לגודל האוכלוסייה, דפוס דומה התגלה גם בקרב ארגוני החברה האזרחית. ארגונים דתיים היוו כ־44% מכלל ארגוני החברה האזרחית הפעילים בשנת 1998. נתון זה חשוב לאיזון התמונה שלפיה ארגוני המגזר השלישי הדתיים/החרדיים זוכים בשיעור ניכר של תמיכה ציבורית. לצד ארגוני החינוך החרדי הזוכים בתמיכה ממשלתית ניכרת, יש ארגונים רבים שאינם תלויים במדינה במימונם. ארגוני החברה האזרחית הדתיים עוסקים כמעט אך ורק בפעילות של הספקת שירותים, ורק מיעוט מבוטל מביניהם עוסקים בסנגור, במימון או בפונקציות אחרות. מצב־עניינים כזה מאפיין קהילות סגורות, שאינן מסתפקות בדרך־כלל במערך השירותים המדינתי ולכן חבריהן מקימים מערכת ענפה של שירותים בעלי אופי אידיאולוגי המאפשר להן לשמור על סגירותן ולהקטין את החיכוך עם סביבתן החברתית. זהו דפוס תרבותי והיסטורי שמאפיין קהילות יהודיות זה דורות רבים, ואשר Gidron, 1997; Silber & Rosenhek( קיבל ביטוי גם בחברה היישובית והישראלית 1999). הוא קשור גם לאוטונומיה היחסית שבה זכו הקהילות החרדיות בישראל בכל הנוגע לטיפול בענייניהן הפנימיים, עקב התחזקותם של החרדים במערכת הפוליטית בעשורים האחרונים. תרבותי בין הנתונים על ארגוני החברה האזרחית הערביים בישראל בולט במיוחד מיעוטם בהתחשב בחלקם היחסי באוכלוסייה. ניתן להציע שני הסברים למצב עניינים זה: האחד, ארגוני חברה אזרחית מאפיינים חברות מודרניות, עירוניות ועשירות. החברה הערבית הפלשתינית בישראל מתאפיינת בחלקים ניכרים שלה בדפוסים מסורתיים המבוססים על קשרי שארות ועקרונות שיוכיים. פעילויות קולקטיביות רבות נעשות במסגרת המשפחה המורחבת, ואין דפוס תרבותי של התארגנות בארגוני חברה אזרחית (זידאן וגאנם, 2000).19 ההסבר האחר הוא פוליטי ומכיל שני מרכיבים. ראשית, מיעוט הארגונים הערביים בקרב ארגוני החברה האזרחית נובע מתהליכי הדרה שונים - הערמת קשיים בתהליך הרישום, פיקוח הדוק, מימון ציבורי דל ועוד. שנית, רבים מבין ארגונים אלה אינם נרשמים בשל הניכור שהם חשים כלפי הממסד הישראלי. אכן, לצד הארגונים המעטים שרשומים, יש עדויות על פעילות של התארגנויות רבות שאינן רשומות. זהו רק אחד המאפיינים המבחינים בין החברה האזרחית הערבית הפלשתינית לזו היהודית. מלבד ההבדלים בדפוסי הרישום והפורמליזציה של הארגונים, קיימים הבדלים בדפוסי ההשתתפות האזרחית ובאופי הפעילות בין ארגוני חברה אזרחית יהודיים וערביים. מבחינת דפוסי ההשתתפות, הארגונים הערביים מעסיקים יותר עובדים בשכר, כנראה משום שהם מהווים מקור תעסוקה חליפי למקורות שאינם פתוחים לפניהם. מבחינת אופי הפעילות, בקרב הארגונים הערביים יש ייצוג גדול יותר לארגונים שפונקציית פעילותם העיקרית היא סנגור. את הנתון הזה ניתן לקשור להתעוררות הלאומית המואצת של אוכלוסייה זו, שבאה לידי ביטוי גם בקצב הרישום המואץ יחסית של ארגונים אלה בשנות התשעים. //// לסיכום, במאמר זה אנו מנסים לתת ביטוי אמפירי למושג "חברה אזרחית" בישראל, או ליתר דיוק - למרכיב המאורגן שלו. ניסיון זה מבוסס על הגדרה אופרציונלית שפיתחנו על סמך הספרות הענפה שהתפתחה בעולם סביב מושג זה - המבחינה בין ארגוני המגזר השלישי לאורך הציר של קשריהם עם המדינה. על פי הגדרה זו, "ארגוני חברה אזרחית" הינם ארגוני מגזר שלישי שאינם קשורים אל המדינה כספית בקשר המחייב שיתוף פעולה מתמשך ביניהם. על בסיס הגדרה זו, אנו מציגים פרופיל ראשוני של ההיבט המאורגן של החברה האזרחית בישראל. חשוב לציין שהנתונים הקיימים על־אודות המגזר השלישי בישראל אינם מאפשרים בשלב זה הגדרה של ארגוני חברה אזרחית באמצעות בחינת אופני הפעילות שלהם או בחינת ההשתתפות בהם. ההגדרה שהוצגה במאמר מתייחסת רק להיבט אחד של "החברה האזרחית" הקשר הכספי בין המדינה לארגונים, ואין בה התייחסות למהות הפעילות הארגונית, המהווה את לב ליבה של החברה האזרחית. לדעתנו, שילוב בין מדד הבוחן את הקשר בין הארגונים לבין המדינה לבין מדדים הבוחנים את אופי פעילותם של ארגונים אלה ואת צביון ההשתתפות בהם הוא הצעד הבא הנדרש על מנת לפתח את ההגדרה של "ארגוני חברה אזרחית" שהוצגה במאמר זה. בשיח הציבורי על אודות החברה האזרחית בישראל יש חשיבות לפיתוח הגדרה אופרציונלית, ולו גם ראשונית, של מושג מורכב ועמום כמו "ארגוני החברה האזרחית", מכיוון שהוא מאפשר ניתוח אמפירי המבוסס על נתונים אגרגטיביים של התופעה כולה, ולא רק של ארגונים ספורים. לכך יש חשיבות רבה בהבנת התופעה ובגיבוש מדיניות ציבורית כלפיה. אנו ערים לפולמוס הקיים סביב המושג ולהשלכותיו של פולמוס זה על כל ניסיון לנסח הגדרה אופרציונלית שלו. יחד עם זה, לנוכח השימוש התכוף במושג והפירושים השונים - ולעיתים המנוגדים - הניתנים לו, אנו חשים, כחוקרים של תחום זה, שאיננו פטורים מלהתייחס לסוגיה זו, במיוחד לנוכח העובדה שקיימים כעת נתונים מסוימים המאפשרים זאת. במאמר זה אין אנו עוסקים בקביעת האופי הראוי לחברה האזרחית בכלל ובישראל בפרט, אלא מאפיינים את המצוי בישראל, ומצביעים על המשמעויות החברתיות שלו על־פי ההגדרות שבהן השתמשנו. יתרה מזו, מאמר זה אינו מתיימר לסכם את הדיון בחברה האזרחית בישראל; להיפך, מטרתו היא לפתח אותו. אנו עושים זאת תוך התייחסות לספרות התיאורטית בתחום, על פניה השונים, ולכיווני החשיבה של החוקרים האמפיריים של התחום, ותוך התבססות על נתונים אמפיריים נרחבים. אנו מודעים לעובדה שהקטגוריות שפותחו והנתונים המסתמכים עליהן מאפשרים בשלב זה דיון כללי בלבד בנושא. אנו תקווה שעם הזמן יפותחו קטגוריות מעודנות יותר, שיאפשרו מחקר מפורט יותר ובעקבותיו דיון מעמיק יותר בתחום.